"ואם יוגב יגיד לך לקפוץ מהגג, תסכים"?
הוא שיכנע את הקטן שלה שיש ערפדים, שאף ילד לא אוכל עגבניות ושמותר לרכוב על אופניים בלי קסדה. אריאנה מלמד מציגה: דע את האויב
אם תחשבו על זה, בעצם אתם מכירים את יוגב. אולי קראתם לו בשם אחר, אבל בדיוק באותו טון משתאה-מתריע-נוזף שיצא לכם להפיק כשאמרתם ליורש העצר שלכם "ואם יוגב יגיד לך לקפוץ מהגג, תסכים"?
היוגב הפרטי שלנו - אל דאגה, זה שם בדוי וזה הזמן לבקש סליחה מיוגבים אמיתיים ומהוריהם - הפציע בחיינו לראשונה כששמעתי את בכורי מתריס כלפיי, "אבל יוגב אמר שבאמת יש ערפדים." זה קרה עוד לפני פולחן "חצויה" ואחרי שהסברתי לו: אין. מדובר באמונה עתיקה וחסרת בסיס שהגיעה למזרח אירופה יחד עם פולחן זאבים, פחד מפני מתים-חיים ונסיך רומני שנהג לשפד אנשים לשם שעשוע. והנה, כל הידע שצברתי בעמל, ממחקרים תיאולוגיים ועד להיסטוריה הפופולרית של טרנסילבניה ושכתובה בידי בראם סטוקר, יוצר "דראקולה," כל זה התפוגג בגלל יוגב אחד, ובגלל שאמר.
מעט אחרי האמונה המחודשת בערפדים הגיעו עוד כמה אמירות נחרצות: שבסדרת הארי פוטר יש שמונה ספרים ולא שבעה, שאת כובע המצחייה יש לחבוש כשהמצחייה בצד בלבד, שאף ילד לא אוכל עגבניות, שמותר לרכוב על אופניים בלי קסדה ושחייבים, ממש חייבים, לקנות סדרה שלמה של כל הבקוגנים. ושהסנדלים החדשים שרכשנו אתמול לא מגניבים בכלל, ומקומם בפח.
בשלב זה של חיינו, ועוד לפני שפגשתי את יוגב פנים אל פנים, כבר היה ברור כי הוא סוג של מלך הכיתה, ילד עתיר כריזמה, קצת יותר מבוגר מבכורי, שסמכותיותו ופסיקותיו החד-משמעיות יצרו סביבו עדת מאמינים קטנה ונחושה לעשות כרצונו. עוד היה ברור ש"יוגב אמר" מוביל אותי למסלול של עימות עם הילד. ועדיין, ניסיתי להתחכם: "אם יוגב אמר לזרוק את הסנדלים, שהוא יקנה לך מגניבים יותר," וגם "בסדר. תלך יחף." כשהבנתי כי בכורי מתייחס ברצינות להמלצה הצינית האחרונה, גם הבנתי עד כמה חזקה אחיזתו של יוגב בחייו.
בנים ממליכים לעצמם מלכים ונסיכים שונים מאוד מן הנסיכות ומלכות הכיתה שבנות בוחרות. כוח פיזי, הצטיינות בספורט, נכונות לכל תעלול ומרידה מסיבית בסמכותם של מבוגרים הם חלק ממרכיבי הכריזמה של היוגב התורן. כשזו תתפוגג - יבואו אחרים, כפי שיעיד כל חייל שמורעל על המפקד שלו או כל אוהד שרוף של כדורגלן-על. ייתכן מאוד שבנים זקוקים ליוגב שלהם כמודל מקומי להערצה וחיקוי, אבל כשהילד בוחר להבעיר את כפות רגליו על המדרכה כי יוגב אמר, ניצבות בפני האם (הרותחת) בדיוק שתי אפשרויות: להגות שוב את "ואם הוא יגיד לך לקפוץ מהגג" בידיעה שזה לא יעזור - או להכיר את האויב. וכך, ממתין לנזיפה, שמע בכורי שיוגב מוזמן לבוא אלינו וגם להישאר לישון.
יוגב התגלה כילד גבוה בראש וחצי מבני, ובעולמם של גברים קטנים שמודדים כל דבר וצריכים לדעת בדיוק מי ומה הוא "הכי," אין מקדם כריזמה חשוב מזה. כשבני המתפעל ביקש ממנו להראות לי כיצד הוא עושה שריר, חשף יוגב זרוע ילדותית אך מרשימה בסיקוסה, עד כדי כך שאפילו הקטנה אמרה, וואו. לגמרי ביוזמתו אמר יוגב שהוא יודע לעמוד על הראש ולרכוב על אופניים בעמידה ובלי ידיים ולטפס על העצים הכי גבוהים בשכונה, ומבטו הבהיר לי שהוא ממש מחכה להזדמנות להראות לי, אבל מטעמים מובנים העדפתי להתעלם מן האפשרות.
ערב נאה עבר על יוגב ועל בני: לפחות חצי תריסר איסורים חמורים נשברו והצריכו נזיפות, החדר הפך למגרש גרוטאות זמני, תחרות גיהוקים הופסקה בעודה באיבה וכשבני הודיע לי, אחרי הסתודדות עם מנהיגו, ש"יוגב כבר יודע לעשן"! הודעתי ליוגב בדיוק מה אני חושבת על זה, וראיתי בעיניו את מבט ה"מ'כפת לי" המייאש - וקיוויתי שמתישהו השניים יתישו זה את זה ופשוט ילכו כבר לישון, אפילו בשקי שינה ובין עשרות המכוניות שעל הרצפה.
מה שבכורי לא ידע הוא, שלכל אכילס יש עקב ולכל יוגב - נקודת תורפה משמעותית. אצלנו נמצאו לפחות שתיים, כשהמנהיג הנערץ הודיע שהוא לא חופף שיער לבדו ושהוא לא מוכן לישון בחושך. חייכתי במאור פנים, הצעתי עזרה בחפיפה ונדחיתי, הדלקתי אור קטן וקיוויתי לאיזו הארה אצל בני, אחרי שייפרד לשלום מגיבורו.
חלפו כמה ימים שבהם לא שמעתי אפילו פעם אחת "יוגב אמר," וחיכיתי בסבלנות עד ששמעתי פתאום ובלי הקשר, כדרכם של בנים כשהם משוחחים עם העולם, ש"נכון שיוגב הוא בעצם ילד רגיל לגמרי"? נכון, אמרתי. אחר כך הגיע וידוי: "זהו, אני לא קושר את הקסדה לסבל. מסוכן בלי קסדה." נכון, אמרתי. ואני שמחה שהבנת את זה. וגם החנקתי חיוך קטן של סיפוק כשידעתי שבני השתחרר מעולו ומרותו של יוגב - וטוב שהחנקתי. חלף בערך שבוע עד ששמעתי "אבל עידו אמר שחייבים סווטשרט-גולגלות." "נכון שעידו נורא גבוה"? שאלתי את הילד. "איך ידעת," תמה. "לא חשוב," אמרתי לו. "מתי מזמינים את עידו לישון אצלנו"?
