"צעיר אני, בן עשרים בלבד. אולם הידוע לי על החיים אינו אלא הייאוש, המוות, הפחד ושילוב עניינים שטחיים וחסרי-משמעות עם תהום-הייסורים... שנים על שנים היה עיסוקנו ההריגה - והוא מקצוענו הראשון בחיינו. ידיעת-החיים שלנו מצטמצמת בידיעת המוות. מה יבוא אחר כך? מה יהיה עלינו?"
את המילים האלו אומר פאול ברומר בספר "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, והוא אומר אותם אולי בשמם של בני "הדור האבוד" - הדור שחייו עוצבו בתקופת מלחמת העולם הראשונה
ויצא בהתלהבות פטריוטית אלי קרב, אבל התרסק מול זוועות המלחמה.
מלחמת העולם הראשונה. ידיעת החיים מצטמצמת בידיעת המוות
ספרו של רמרק הוא אחד הספרים הקלאסיים, האנטי מלחמתיים והגדולים שנכתבו אי פעם, כמו גם "למי צלצלו הפעמונים" של ארנסט המינגווי,
"מילכוד 22" של ג'וזף הלר, "בית מטבחיים 5" של קורט וונגוט, ושיריו ומחזותיו של ברטולד ברכט.
אבל האם אי פעם מנעה הספרות מלחמה אחת? האם ספרות לוחמת ומוכיחה כזו באמת משפיעה? האם זהו בכלל תפקידה? אפלטון אמר
כי הספרות לא יכולה לגרום לאזרח ליצור חוק טוב יותר, ולפיכך אין לה ערך מחנך. המשטר האיסלאמי באיראן רואה בספרות ערך מחנך רק על ידי התגייסותו לטובת השלטון. לעומת זאת ישנם הטוענים שתפקידה של הספרות כלל אינו לחנך, אלא לגרום להנאה במובן האומנותי והאסתטי בלבד.
ומולם ישנם דורות של ילדים ובוגרים שלמדו, קראו והקשיבו לספרות "מחנכת", ספרות המעלה ערכי דת או מוסר המגולמים בסיפורי חכמים ומשלים. אך בכל אופן, על כמה ספרים אפשר לומר שבאמת עשו שינוי? על ספר אחד, אולי, אפשר לומר במפורש שהשפיע - "אוהל הדוד תום" (או בתרגומו המדויק "בקתתו של הדוד תום") של הארייט ביצ'ר סטו.
הספר, המתאר את חייו של עבד שחור ונאמן הנופל לידיו של אדון אכזר וחיי עבדים אחרים השפיע על האווירה בארצות הברית של אמצע המאה ה-19 עד כדי כך שעודד את הקמת התנועה לשחרור העבדים ואת היציאה למלחמת האזרחים.
ועוד מסופר שכשפגש נשיא ארצות הברית, אברהם לינקולן,
את הסופרת סטאו הוא אמר לה: "את היא האישה הקטנה שסיפורה התחיל את המלחמה הגדולה הזו".
אבל כמה ספרים אחרים הצליחו באמת להשפיע ולגרום לשינוי חברתי, הכרתי או היסטורי? האם "אלטנוילנד" של בנימין זאב הרצל השפיע?
האם הספרות הציונית שעודדה לעלייה לציון? האם ספריו של צ'ארלס דיקנס
שהעלו את עבדות הילדים, את העוני, המצוקה באמת השפיעו? ואולי הספרות הרומנטית שיצרה אווירה לאומית ולאומנית? ואם כוחה של הספרות לא בשינוי, מה אם כך תפקידה המוסרי, אם אכן יש לה כזה?
פרופסור אזאר נאפיסי האיראנית, מחברת הספר "לקרוא את לוליטה בטהרן", טוענת כי הספרות אמורה להטיל ספק, לטעת באדם תחושה לא נוחה ולחדד את החושים. הספרות, אומרת נאפיסי, אמורה לאפשר לנו להכיר את האחר, לצפות דרך מבטו של הסופר בלא מוכר לנו ולחוש כלפיו אמפטיה.
תפקידה של הספרות, אם כך, היא להיות מה ששקלובסקי, מראשי האסכולה הפורמליסטית הרוסית מכנה "הזרה" defamiliarization. שקלובסקי נותן דוגמא להזרה מהאנשים הגרים ליד הים ומורגלים לרחש הגלים, עד כדי כך שכבר אינם שומעים את רחשם. מטרתה של הספרות היא לגרום להם לשוב ולשמוע את הגלים.
לכן הספרות למעשה לא אמורה לחנך או לשנות (ובין כך אין בכוחה באמת לשנות), אלא יותר להאיר דברים, לפרוש בפני הקורא דברים מוכרים מזווית אחרת, להתריע, להזהיר, לאתגר, ואולי לחדד את חושיו המוסריים. כך גם בנושא החברתי הכל כך מהותי – ילדי העובדים הזרים בארץ.
מעט ספרים ישראלים נכתבו על העובדים הזרים בארץ. הידועים בהם הם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של א. ב. יהושע,
סיפור מתוך "כניסה נפרדת" של אמנון רובינשטיין,
סיפור מתוך "תחנות בזמן" של יונה דורון וכמה ספרי ילדים.
ילדי עובדים זרים. מה תפקידה של הספרות? (צילום: AFP)
בספרי "אוריה יוצאת למלחמה" יוצאת נערה בת 15 למסע בעקבות שינוי החוק המפלה ילדי עובדים זרים ומאפשר את גירושם מהארץ, גם אם הם נולדו כאן, וגם אם הם חיים כאן שנים רבות ורואים עצמם כישראלים לכל דבר וחולמים לתרום למדינה.
אוריה מנסה לארגן את בני הנוער בעירה להפגנות ענק בדרישה לשינוי החוק, אלא שהנוער מגלה אדישות רבה. לפיכך היא יוצאת בעצמה במיצג קצת מטורף מול ביתו של שר הפנים הגר ממש לידה. לא חשבתי שהספר יגרום לשינוי, אלא רק שיגרום לקבוצה של אנשים שקופים להיות קצת פחות שקופים, כי חברה ש-1,200 ילדים יכולים לאיים על קיומה היא חברה חלשה ומפוחדת.
אחת מגיבורות הספר אומרת: "כל הטיעונים שלכם שווים לתחת! יש רק סיבה אחת שבגללה אנחנו צריכים לעזור
לילדי העובדים הזרים וזו – חמלה. רק בגלל שלנו יש הזכות להיות במדינה ריבונית משלנו, שהיא עדיין טובה יותר ממדינות אחרות ויכולה להעניק מהחסד הזה לאחרים. חמלה ורוחב לב בשם הכוח שיש לנו והיכולת לעשות כל מה שלא עשו בשבילנו".
הספר של רמרק מסתיים כשגיבורו נהרג במוות סתמי, מיותר, ודובר הצבא מודיע ש"במערב אין כל חדש". אכן במערב אין כל חדש. ולצערי כך גם אצלנו.
עמי גדליה היא זוכת פרס זכויות האדם לספר ילדים ע"ש טרודי בירגר על ספרה "אוריה יוצאת למלחמה", שיצא הוצאת כתר
לכל כתבות המדור לחצו כאן
