"המורה, חכי שניה, יש לי טלפון"

יש לי הצעה לפטנט. סטארט אפ מדהים, שעולה פרוטות ושווה מיליונים. ואני רוצה לתת אותה במתנה לתפארת דור העתיד של מדינת ישראל.

מדובר בקופסא לא גדולה. היא יכולה להיות מעץ, ממתכת או מפלסטיק. החומר לא חשוב. היא מחולקת לארבעים תאים קטנים, והיא תוצב בכניסה לכיתה. כל תלמידה ותלמיד ואפילו המורה(!) יתבקשו לאפסן את הטלפון הנייד הכבוי שלהם בתא שיועד לכך ויוכלו לקחת אותו משם עם סיום השיעור.

אני יודעת. זה לא נראה כל כך סקסי. זה לא יגלגל מיליונים. ובכל זאת, תנו לי להסביר את נחיצות המוצר החדשני שלי.

אפשר לעשות כמה דברים במקביל?

אנחנו מאמינים שהילדים שלנו, ששולטים בשלטים, עכברים וסטיקים למיניהם, מכניעים קבוצות כדורגל של מועדונים מפוארים (בלי לקום מהכיסא) ומסוגלים לתכנן ערים, פארקים וגני חיות עוד לפני הבר מצווה, הם מהזן שמסוגל לעשות כמה דברים בבת אחת. וזה נכון. הם מסוגלים.

השאלה היא כמובן אילו דברים. האם הם מסוגלים לכרסם חטיף, לצפות בריאליטי מעמיק, לדסקס עיניניים מהווי הכיתה עם חברה היושבת לצידם ולסמס לחברה אחרת בו זמנית? בהחלט.

אבל האם ילדינו החכמים מסוגלים לשנן את לוח הכפל, ללמוד לחשב ממוצע, להתרגש מחנה האישה העקרה שמתפללת לבן או ליהנות מחוש ההומור של שירי ע. הלל בזמן שהראש של הנחש בורח מהזנב, כשהם מעבירים מסרונים על חוויות אמש או בזמן שהם מצלמים זו את זה?

כאן התשובה היא כבר הרבה פחות החלטית. ההימור שלי הוא שלא, שעל אף השלב האבולוציוני המופלא אליו הם הגיעו, הם לא יכולים לעשות את כל הדברים הללו במקביל.

לפני כשנתיים העברתי שיעור בנושא שנת הבת מצווה בבית ספר קטן ונחמד באזור מגורי. כנראה שזה לא היה השיעור המרתק ביותר. קורה. כושר הריכוז הפריך שלי איים להתנפץ לרסיסים, אבל הזמזום האנושי והאלקטרוני לא פסק. נדמה היה לי שעוד רגע הכיתה ממריאה וכולנו עוברים למימד אחר. ממש מולי בשולחן הראשון במרכז הכיתה ישבה ילדה נחמדה מאוד, עדינה וחייכנית, שבמקרה אני גם מיודדת עם הוריה וניהלה שיחת אסמאסים ערה עם משתמש מכיתה אחרת.

הערתי, נזפתי, ובסוף, כשלא הייתה לי ברירה, החרמתי. את המכשיר העברתי לסגנית המנהלת בתחילת ההפסקה כשאני מביעה את מחאתי מהנוהג של הילדים לשבת עם טלפונים "חיים" בשיעור. חשבתי שנקטתי בפעולה החריפה ביותר, שאת הטלפון יקבלו בחזרה רק ההורים. האמת היא שהיה לי לא נעים, בכל זאת ידידים, אבל הרגשתי שחייבים. שכלו כל הקיצין.

עם סיום ההפסקה, בתחילת השיעור הבא, נדהמתי לגלות שתמסורת האסאמאסים מהטלפון המוחרם מתחדשת. כנראה שבאמת היו לילדה שישבה מולי דברים מאוד חשובים ודחופים לתקשר. עובדה, גם סגנית המנהלת חשבה כך. אחרת למה היא החזירה לה את הטלפון כבר בהפסקה?

"אני בשיעור, אחזור אלייך"

כאן אני חייבת להעלות עוד נקודה, שהלוואי שלא היה צריך להתיחס אליה. גם המורות צריכות להקפיד לכבות טלפונים לפני הכניסה לכיתה. יש מקצועות ועיסוקים אותם אפשר לבצע באותה רמת יעילות במקביל לשיחת טלפון בנושא אחר (פחות ממה שנדמה לנו כנראה), אבל ההוראה היא לא אחד מהם. לא מעט תלמידים מספרים על מורות שמדברות בטלפון בזמן השיעור באופן די קבוע, על כאלו שעונות בקיצור "אני בשיעור, אחזור אליך בהפסקה" ועל כאלה שלא עונות, אבל הטלפון שלהן לא מפסיק לשדר אותות חיים.

כל האפשרויות האלה לא קבילות. מורות לא אמורות לנהל את החיים הפרטיים שלהן דרך הטלפון בזמן השיעור. בשום מקרה. גם אם זה טלפון מהילדים. גם אם הבן נשאר חולה בבית. גם אם זה דחוף כי טכנאי מזגנים צריך להגיע בצהרים. במקרים יוצאי דופן אפשר להשאיר את הנייד אצל מזכירת בית הספר והיא תוציא את המורה מהשיעור במקרה חירום. מורות חייבות לנתק את חבל הטבור לעולם שבחוץ למשך 45 דקות ובכך לכבד את הכיתה, את השיעור ואת עצמן.

לאסור על תלמידים להגיע לבית הספר עם טלפונים סלולריים זאת כנראה כבר גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה. ילדים מתקשרים עם ההורים דרך הנייד שלהם בקשר להסעות, לחוגים, לארוחת הצהריים. הם קובעים פגישה עם סבתא ומקבלים הנחיות מתי לקחת את האחים הקטנים. הנייד הוא כבר חלק בלתי נפרד מאתנו. הענין, כמו בנושאים רבים אחרים, הוא הגבול.

שאלת הגבולות היא שאלה חמה בשדה החינוך. כמעט קלישאה. יש הסכמה גורפת בדבר הקושי שלנו, ההורים הדמוקרטיים, המבינים, שרוצים להיות גם חברים של הילדים, להציב להם גבולות ועל הקושי של הצוות החינוכי להתמודד עם הילדים חסרי הגבולות שאנחנו משגרים להשגחתן בכל בוקר.

אבל גם בית הספר צריך להציב גבולות. 40 טלפונים סלולאריים פעילים בכיתה - זה עובר כל גבול. בענק. אז אם למי מהקוראים יש קשר טוב למורה או למנהלת, להסתדרות המורים או למשרד החינוך, הוא מוזמן להעביר להם את ההמצאה שלי – קופסא לא גדולה, מחולקת לארבעים תאים, שתוצב בכניסה לכיתה. חינם אין כסף. לתפארת דור העתיד של מדינת ישראל.

• הכותבת היא רבה רפורמית, אמא לשלושה, מנחת קבוצות לימוד של נשים וסדנאות לאמהות ובנות מצווה.