"קצת קקי זה לא נורא", אומר מיקי גבע ומישיר מבט למצלמה כשהוא מספר על תעלולי בית הספר שלו: ג'וקים במגירות של מורים, צואה מרוחה על ידית של דלת. גבע הוא אחד מערימת ידוענים שמבליחים על המסך בתוכנית "אפס בהתנהגות" ששודרה אמש (ד') בערוץ 2, ומשתפים את בטטת הכורסה המצויה בחוויותיהם מימי מערכת החינוך.
היו שם שלום אסייג, אורי גוטליב, אפרת בוימוולד, אילנית לוי, אלון אבוטבול, ענת שרוני, עידן אלתרמן, שחר סגל, אורלי ויינרמן, סיוון רהב מאיר וידידיה מאיר. בטח היו עוד, ושכחתי. ליתר דיוק, עשיתי מאמץ מכוון לשכוח את המוצר המטומטם שבו האכילו צופים גיבורים, כאלה ששרדו את כל "רוקדים עם כוכבים" ורצו עוד.
גוטליב. מסך הטלוויזיה הפך לשכונה ואנשים בה מעט (צילום: ערוץ 2)
ומה הם קיבלו? זכרונות תפלים, קצת נוסטלגיים וקצת מרירים, מאלה שגורמים רק לבעליהם ולקומץ חברים לגעות בצחוק פרוע. הנה, נזכרים במורה המכוערת שנראתה כמו לטאה ובזו שהיתה "כוסית" ומושא פנטוזים, ובמורה לערבית שכולם התעללו בו, ובלעמוד-בפינה ולהיות מושעה וללכת הביתה בשמחה ולבלף בשיעורי התעמלות וכיוצא באלה. הזכרונות קצרים וקצביים והמצלמה עוברת מסלב לרעהו ואחר כך, בעריכה, חילקו את כל הג'יפה לנושאים, וכך כל הצופים יידעו מעתה ועד עולם שאילנית לוי לא יודעת מתמטיקה והמורה שלה אשם.
זוהי הנקודה הנמוכה ביותר אליה ירדו עד כה שידורי דוקו-סלב, אבל תיתכן נמוכה ממנה: הסלב כתינוק, למשל, בצירוף אמו המתפעמת שתספר על נפלאותיו של הינוקא. אם לא תצביעו בשלט, זה עוד יקרה, מפני שמסך הטלויזיה שלכם, ודאי הבחנתם בכך, הופך אט אט לשכונה קטנה ואנשים בה מעט, ואם הם לא מצחיקים אתכם בקריאה מדף מוסתר תחת תפאורה, הם ירקדו לפניכם, ידגמנו לכם, יתארחו בתוכנית הבוקר כדי לספר לכם מה יעשו בערב, יביאו לאולפן המומחים-לתזונה את התפריט שלהם, לתוכנית הילדים – את הצאצא, ומדי פעם יזילו דמעה ויתוודו על משהו במסע קידום מכירות של המיזם החדש בו הם נוטלים חלק.
בדרך כלל, נקודות שפל הן עילה טובה לעצור ולחשוב על תכנים – אבל לא בטלוויזיה המסחרית, כי "אפס בהתנהגות", שהיא בכלל סדרה, מצייתת לפחות לארבעה מתוך עשרת הדברות הלא-כתובים של הוגי התוכן במסחרית. ראשית, זה זול להפקה.
גבע. "קצת קקי זה לא נורא" (צילום: שוקה כהן)
שנית, הצופים רוצים עוד נתחים מן הסלבס שלהם. שלישית, זו במה לטאלנטים, שלא ישתעממו באורווה של הזכיין בין פרויקט למשנהו. רביעית, תמיד טוב להציג את הסלב כמי שמאוד דומה לצופה הממוצע, כדי ליצור הזדהות ונאמנות למותג, שכבר לא ברור אם בתוכו שוכן גם אדם או לא.
אם צפיתם בזה אחרי "רוקדים עם כוכבים", פתאום אפשר היה להתרשם שמשדרי הנצנצים המפזזים הם ממש סוגה עילית, עתירת דמיון, תעוזה, הרפתקנות ומקוריות ביחס לדבר שהגיע מיד אחר כך – וזה בערך כל מה שיש לי לומר בזכות "אפס בהתנהגות".
זה היה טרחני, משעמם, מביך, אינפנטילי ומיותר – ולרגעים, אפילו מגעיל. רק אלוהים יודע מה סיון רהב-מאיר וידידיה מאיר עשו שם, ורק אלוהים יכול לסלוח למיקי גבע שסיפר כיצד מימש את הפנטזיות המיניות שלו לגבי מורתו האהובה קצת אחרי שסיים את הלימודים. בשתי מלים: אפס בטלויזיה. במילה אחת: איכס.
לכל כתבות המדור - לחצו כאן
