מה הקשר בין חתול שחור לבחורה בלונדינית?
ואיך זה שפתאום אין לי צורך ביזיזות, ואין צורך בציניות מהסוג הרע? תו חניית הנכה הרגשית שלי נשלל, ואני כבר יודע מי אני, וכשאני מסתכל במראה, אני רואה אותי. ומחייך. טור אופטימי
מושג היזיזות. יזיזות זה דבר נפלא. היעדר זוגיות, בגלל סיבה זו או אחרת, לא אומר שהיא או הוא צריכים להתנזר מאחד הדברים הנפלאים בחיים. ובאמת, זה ממש פשוט. אוחזים באחת, שתיים או שלוש כאלו (בדיוק כפי שייתכן שהן אוחזות באחד, שניים או שלושה כמוני, אבל אני לא שואל) ונהנים משני העולמות. יש ידידות נפש שהן החברות הכי טובות, ויש יזיזות חשק, וביחד – הנה לכם סיפוק של שניים מהצרכים הבסיסיים. כשרוצים לדבר, תמיד יש עם מי, וכשרוצים להזדיין, פשוט שולחים את הסמס "ערה?" והמהדרין אף טורחים להתקשר, אם החשק בא בשעה סבירה. והחשק בא, כמו גם הרצון להיות לבד לפעמים, ובשקט, ורק עם עצמך, ולישון לבד (ישר, לא נוח לי באלכסון).
ציניות וזוגיות. יש הסבורים שציניות נובעת ממרמור. יש המבינים שזה בסך הכל שילוב של חוש הומור ופיקחות, שמהווים חומת הגנה על הרגישות שבפנים. זה פשוט מגן על לב שנפגע, ופגע, ונשרט, והחלים, ונותרה צלקת. או שתיים, ועוד שריטה ועוד אחת. חומת ההגנה הזאת מונעת פגיעות נוספות, קטנות וגדולות יותר, באותו איבר. פגיעה אחר פגיעה, אכזבה אחר אכזבה, תוך התעלמות מכל סימן של אושר ומיליון ואחד רגעי זוגיות מדהימים שהיו, ואינם עוד. פגיעות קטנות במשך שנים? נכות רגשית?
איך זה ייתכן שמצד אחד יש כמיהה לזוגיות ומצד שני – הלב לא מוכן להיפתח? כן, אני יודע, תמיד אמרו לי שברגע שתבוא האחת אני כבר אזהה, כשזה "זה" אז זה "זה" ולכל סיר יש מכסה. הייתי שם, ראיתי, שמעתי טעמתי וחוויתי. היו כבר כמה אחדות, כמה "זה"יות וכמה וכמה מכסים, או סירים. הבעיה היא שחספוס החיים מונע לפתח את אותם דברים שבעבר היו באים בקלות רבה יותר, בטבעיות, באמיתיות, בלי ציניות, בלי מסיכות, כשידעתי מי אני באמת ויכולתי להסתכל במראה ולאהוב, גם כלפי חוץ וגם את מי שאני רואה בתוכי. שקרים? מסיכות? על – מה ולמה?
עלמה זוהר ומי אתה בכלל? כששמעתי את השיר "דע", בעצם, כשטרחתי להקשיב למילים, הרגשתי ערום מבפנים. איך, לעזאזל היא ידעה לקרוא את מה שעובר לי בתוך הראש (חוץ מאותו חלק במוח שאחראי על פנטזיות מיניות), מבלי להכיר אותי בכלל? אני כבר לא זוכר מי אני, ובקושי מזהה במראה. בלי להיות חתיך מדהים, בלי כלי של 22 ס"מ, במיומנות של צייד מיומן, הן נופלות בזו אחר זו. פותחות את הרגליים ואת הלב. צעירות, מבוגרות, מנוסות יותר או פחות, דומיננטיות יותר, או הרבה פחות – כולן, כמעט כולן, הולכות שולל אחרי המסרים שאני משדר. ולא, זה לא מרוע או מכוונה לשקר או להונות, אני משדר בדיוק את מה שאני מחפש, רק שהשדר אצלי הוא הדפוק. יודעים מה? אילו הייתי החלילן מהמלין (בלי מוסר ההשכל של האגדה), העכברים בעצמם לא היו יודעים לאן ללכת והיו נפוצים לכל עבר. לא תמיד הצלחתי לנגן את מה שרציתי, לא תמיד הן הבינו את מה שניגנתי ולפעמים בעצמי לא ידעתי איך לעזאזל יוצאת לי מנגינה כזאת.
זוגיות למשך 50-60 השנים הבאות כבר לא מפחידה אותי
אז נכון, בשנה האחרונה קצת התבגרתי, יותר נכון – הבשלתי. זוגיות למשך 50-60 השנים הבאות כבר לא מפחידה אותי, אולי בגלל דווקא שזה נתפש בעיניי, דווקא עכשיו, כדבר די ערטילאי. וילדים? ממש בא לי איזו נסיכה קטנה שתדיר שינה מעיניי או איזה נסיך קטן, שאותו אלמד לבעוט בכדור כמו שצריך עוד לפני שיילך. ואולי הבאת ילדים איננה תלויית חתונה, ותהיתי אם לא הגיע הזמן שאעשה זאת לפני שאכיר את זו שאיתה אצא לדייט הראשון והאחרון שלי.
ופתאום, ממקום מפוכח, ללא שמץ של מרמור כלפי עצמי, או כלפי המין הנשי בכלל, הרגשתי רגוע. נינוח ושליו. וכן, קצת התגעגעתי. התגעגעתי למצליף של פעם, זה שהיה הרבה יותר רגיש, זה שהיה בוכה ביתר קלות, זה שפתח את הלב, הוריד את כל החומות והרגיש הכי חזק שבעולם. ולא ידעתי איך להגיע אליו. לא ידעתי איך למצוא אותו. איך, עם כל נסיון החיים, הטוב, הרע, העצוב והמצחיק – איך אגיע אליו, ואם הוא עדיין קיים שם, עמוק בפנים, מעבר לחומות הציניות.
החתלתול פתח לי את הלב, והיא זאת שנכנסה פנימה (ציור: עירית רבינוביץ)
ואז זה קרה. לפני חודש, ירדתי להשקות בערב את הגינה. איך שהתחלתי להשקות איזה שיח ענק, שמעתי יללה. הכנסתי יד עמוק בפנים ושלפתי חתלתול קטן ושחור. בן שלושה שבועות, לכל היותר. אוזניו מקופלות עדיין. מישהו זרק אותו שם. כולו מלוכלך ומלא בקוצים. שלפתי אותו. לקחתי הביתה. ניקיתי, והתחלתי לנסות לתת לו לינוק מטפטפת. הוא הצליח, הגמד השחור הזה, ואז, פשוט התחיל לגרגר, הסתכל עליי בעיניים כחולות, ונרדם. בדיוק ככה הייתי פעם. זוחל תחת כל רכב או שיח בכדי לחלץ חתול. והגמד הזה, שגירגר לו, פשוט זרק אותי כמעט 20 שנה אחורה. והדמעות האלו, שהיו עצורות מזה שנים בסכר הרגשי שבניתי, פשוט פרצו החוצה. וזלגו, ופרצו עד שכבר לא יכולתי לבכות יותר.
יומיים לאחר מכן, הכרתי אותה. בלי מסיכות, בלי משחקים, בלי שום דעה מוקדמת על נשים, זוגיות או בכלל. דיברנו על הכל וסיפרתי מי אני, מה אני, מה הייתי רוצה, מה אני באמת רוצה, מה חושב שאוכל להשיג ובמה עליי להשתנות בכדי להשיג. ככה. איפשרתי הצצה לתוכי, הכי עמוק שאפשר. בלי לייפות, בלי לנסות לעשות רושם ראשוני, בשיא הטבעיות והכי פשוט שיש. השיחה קלחה במשך שעות.
לא רציתי שהיא תברח, והיא לא רצתה ללכת
הדייט היה מדהים והסתיים במיטתי בבוקר. לא רציתי שהיא תברח, והיא לא רצתה ללכת. ואחרי שהלכה, בערב, רציתי להיפגש שוב ומסתבר, שגם היא. ובניגוד להמון פעמים אחרות, פשוט התקשרתי ואמרתי. שהיה לי כיף, והיה לי טוב, ואני רוצה שוב. ועוד. אינני יודע איך להסביר, אבל פתאום היה קל להתגעגע. כל כך פשוט להתקשר שעה אחרי ולהגיד שהיה לי כיף. להגיד שהיא מוצאת חן בעיניי, ולשמוע את אותו הדבר. בלי משחקים, בלי מסיכות. הכי אמיתי שיש.
ופתאום אין צורך ביזיזות, ואין צורך בציניות מהסוג הרע. ותו חניית הנכה שלי? נשלל כאילו לא קיבלתי אותו מעולם. ואני כבר יודע מי אני. וכשאני מסתכל במראה, אני רואה אותי. ומחייך.
עכשיו אני חודש אחרי. עם חתלתול שחור שגדל והשמין אבל עדיין גמד, ועם בלונדינית מדהימה. החתלתול פתח לי את הלב, והיא זאת שנכנסה פנימה.
מה יהיה מחר? בעוד שבוע? אני לא יודע. אף אחד לא יודע. אבל בשלושה דברים אני בטוח; הראשון - אני שמח להיות אני. לחזור שוב למי שאני באמת, לטוב, לרע, למה שבאמצע וגם למה שלא כל כך נורא. וכך אהיה – הכי אמיתי, בהיר וברור. בלי משחקים, בלי מסיכות, עם רצון שבא לידי ביטוי במעשים והתנהגות, תוך התעלמות מ"כללי מערכות היחסים" המקובלים או אלו שבעל פה. השני – אין צורך במרמור ובהתנהגות תלויית אקס/אקסית או מערכות יחסים אחרות. כל אחד הוא אדם בפני עצמו. שווה לבוא ללא דעות קדומות, עם פחות רעל כלפי בני המין השני, ובמקום נקודות חובה בסגנון "כל הבחורות הן.....(השלם את החסר)" לתת לכל אחת את הקרדיט המגיע לה. וזה יפה לשני המינים. והשלישי - הגמד השחור הזה יגדל, ויהיה אחלה חתול שבעולם. ובכלל – רק עכשיו רואים שיש לו גם ציצית לבנה. מבינים? לא הכל שחור בחיים, בעצם, הרוב ממש לא שחור, אבל אם מסתכלים טוב טוב, תמיד ניתן למצוא גם את הלבן.
לפנייה לכתב/ת 
