האם אפשר להשוות בין מחירה של יצירת אמנות לבין מחירו של ג'ינס? אנשי האמנות, כמו רבים וטובים מאיתנו, יזדעזעו רק למשמע השאלה. אבל אם מסתכלים על הנטייה של שני הדברים הללו לשאת תגי מחיר מופרכים, נראה דווקא שיש מקום להשוואה.
מעניין לבחון את ההפרדה בין אופנה לאמנות מבעד לעיניהם של אנשי האופנה. מהדורת האמנות של מגזין W לחודש הנוכחי מוכיחה כי המגזין לא לוקה ברגשי נחיתות כלפי עולם האמנות. אחרי שבחודש הקודם פורסמה שם הפקת אופנה בעלת מראה ביקורתי תחת השם "אמנות ומסחר", בחודש הזה מתהדר המגזין בשער שבו ביים האמן האיטלקי מאוריציו קטאלן את לינדה אוונג'ליסטה. בשער, שהוא חלק מהפקה רחבת עמודים של קטאלן, נראית אוונג'ליסטה כשהיא עומדת ברחוב. לגופה של הדוגמנית שמלה שחורה קלאסית, ולצווארה שרשרת פנינים עם זוג עגילים תואמים, כל כולה קלאסיות מהודקת ונכונה. בידיה, בניגוד ללוק הכולל, פיסת קרטון שעליה נכתב בלורד שחור "זו חייבת להיות האשמה של מישהו". אנשי המגזין ממזגים כאן בין האמנות לאופנה ומוכיחים כיצד הערך הוויזואלי החזק של שני העולמות, כשהוא מבוצע היטב, אינו דורש הפרדה כלשהיא.
בין אמנות לאופנה. צילומים מההפקה במגזין W
לשם השוואה, גם אם גסה למדי, גם בווג האמריקאי נתנו החודש מקום לאמנות. למעשה, בווג נתנו מקום גם לאמנות הפלסטית וגם לאמנות הקולנוע. על השער מככבות קייט הדסון, פנלופה קרוז, מריון קוטייארד וניקול קידמן, כוכבות המחזמר החדש "תשע", שמהווה סוג של המשך ל"שמונה וחצי" של פדריקו פליני. אבל הפוטנציאל העצום של החיבור בין המגזין לבין פליני, שידוע באסתטיקה המוגזמת שלו, נעלמה כלא הייתה, והמפגש בין הקולנוע לאופנה נשען כאן אך ורק על אבק כוכבים. בעייתיות דומה מעורר פרויקט האמנות הירוקה, שבו נדרשו שישה אמנים להציג עבודות שקשורות בטבע. מנותקת לחלוטין, עם במה שבולטת בזרותה, ניתנה לאמנות במה שלא היה לה הרבה מה לומר.
ירוק ואמנותי. ההפקות של מגזין ווג
אם נשוב להשוואה הראשונית, הרי שברור ש-W לא היו מבדילים בין מחיר מופרז של עבודת אמנות, למחיר מופרז של דנים הנושא תווית פרימיום. בווג, לעומת זאת, ספק אם מישהו היה יכול לראות את החיבורים, או סתם לשים לב לגיחוך שעולה לא פעם מהתמחור והאדרה האוטומאטית שלה זוכים יקירי לבה של ווינטור.
סרטו של בן לואיס "הבועה הגדולה של האמנות העכשווית" מפנה מבט ביקורתי
| תמחור אמנותי. ג'ינס בהפקת אופנה למגזין "לאשה" (צילום: טל טרי) |
ונוקב אל הפן המסחרי של עולם האמנות ואל מחירן המאמיר של יצירות אמנות מודרניות דווקא בתקופה שבה הפכה האמנות לחלק מהייצור ההמוני. במילים אחרות: אם כל יצירה של אנדי וורהול מיוצרת במאות עותקים, ואמנים כמו דמיאן הירסט מחזיקים במערך ייצור שלא היה מבייש מפעל מן המניין, למה עולות היצירות עשרות מיליוני דולרים (לפחות עד להתפוצצות הבועה בשנת 2008)?
התשובה לשאלה קשורה במנגנונים ששולחים את ידיהם לכל מקום שבו מעורב כסף. אבל היא לא רואה את היחס בין המחירים של העבודות הללו, למחירו של ג'ינס של בלמיין אחרי הקאמבק של בית האופנה בשנה האחרונה. בשיא המיתון, ללקוחות לא הייתה בעיה לשלם 1,500 דולר למכנסי ג'ינס, שאזלו מן המדפים כאילו היו חולצות בדולר. אז נכון, 1,500 דולר הם לא 77 מיליון דולר, מחירו של הטריפטיך של פרנסיס בייקון, ובכל זאת מדובר במחיר גבוה בצורה יוצאת דופן.
במובן הזה עולם האמנות ועולם האופנה, ששניהם עברו סוג של התפכחות
בשנה האחרונה, נושאים שניהם ערך שעניינו בעיקר יוקרה. מעצבי האופנה, כמו האמנים, הם לא פעם סוג של אלוהים. כולנו סוגדים להם, מי יותר לראשונים, מי יותר לשניים. בחזרה לשאלה שנזרקה לאוויר בהתחלה, ברור שתמיד יהיו בנמצא מי שיחשבו שלמרות שהאמן טקאשי מורקמי הוא זה שאחראי להתפוצצות של הלוגו של לואי ויטון בעולם, הרי שמורקמי נושא ערך אחר מזה של מעצב הבית של המותג מארק ג'ייקובס, ולו רק כי הראשון מתהדר בכותרת של עולם האמנות, ואילו השני בזה של תעשיית האופנה.
המגזינים התקבלו באדיבות עולם הירחונים, דיזנגוף סנטר תל אביב, 03-6201399, 03-6291506
