הרב שטיינזלץ מסיים: "לא חשבתי שייקח 45 שנה"
בן 28 התחיל הרב עדין שטיינזלץ את הפרויקט האדיר של ביאור התלמוד, וכעת הוא על סף סיום. בגיל 73, ולאחר שכונה במגזין טיים "משכיל של פעם במילניום", אומר הרב ל-ynet כי אם היה יודע בכמה זמן ומשאבים זה כרוך - ייתכן שלא היה מתחיל. ראיון
ב-7 בנובמבר 2010, אחרי 45 שנים של עבודה מאומצת, פרויקט ביאור התלמוד של הרב עדין שטיינזלץ (אבן ישראל) עומד להסתיים - כך נודע ל-ynet. הפרויקט העצום, שיש מי שהגדיר אותו כפרויקט היהודי הגדול של זמננו, יגיע אל קצו עם חתימת הביאור של מסכת נידה וחולין, והאירוע יצוין בכל רחבי העולם.
הפרויקט של הרב שטיינזלץ שונה מההתנהלות המקובלת בקרב בני האדם, שלרוב מתכננים תוכניות לטווח קצר. קו האופק שלנו מגיע בדרך-כלל עד שבוע הבא, חודש הבא או השנה הבאה. אבל הרוב המוחלט לא מתחיל דברים שהקצה שלהם נמצא אי-שם בחצי השני של המאה. אמנם יש להודות שבמסגרת מקצועית הטווח מתרחב - יש עבודות עם מועד סיום לעוד שנתיים, יש תוכניות בנייה לעשר שנים, אבל מעטים האנשים שעוסקים בפרויקט שנמשך למעלה מארבעה עשורים. ומעטים מאוד עושים את זה לבדם. פרויקט של איש אחד.
כשהרב שטיינזלץ התחיל את ביאור התלמוד בגיל 28 היה לו ברור שהוא נכנס למשהו גדול, אבל לא היה לו מושג עד כמה. הוא הרגיש שזה משהו שצריך לעשות, שמדובר בפרויקט חיוני, שחייבים להפוך את הטקסט התלמודי למובן ונגיש ולמנוע התנוונות, אבל לא היה לו מושג כמה מאמץ וזמן יישאב ממנו. כשנה לפני הסיום הוא מודה בראיון מיוחד ל-ynet כי אולי טוב שכך.
"להפוך את התלמוד לנגיש". הרב שטיינזלץ (צילום: הרב חיים ריצ'מן)
"כיוון שהתחלתי את העבודה בגיל צעיר יחסית, כמובן שלא הבאתי בחשבון את הכמות העצומה של מאמץ שהדבר הזה דורש, שאיננו רק עבודה של מחקר וכתיבה, אלא גם קשור בבעיות לוגיסטיות מרובות", אומר הרב. "אבל לעתים, כאשר אדם יודע יותר מדי, הרי זה גורם לו שלא לעשות כלום. נראה שמפעלים גדולים נבנים גם על מעט חוסר הערכה נכונה לגבי כמות העבודה הנדרשת. הרבה דברים גדולים, הן ביצירה, הן בתגליות והן בשינויים של העולם, יש בהם אלמנט מסוים כזה. נראה שלפעמים מוטב לאדם, כמו לאנושות, לא לדעת יותר מדי על הקשיים ולהאמין יותר באפשרויות.
"פרויקט בהיקף כזה דורש כמות עצומה של זמן בכל יום ויום. למעשה, הפרויקט כשלעצמו יוצר סדר חיים בלתי רגיל מבחינת כמות הזמן של העבודה, וגם מבחינת האפשרויות לעשות דברים אחרים".
לא כולם אהבו את הביאור
הביאור של שטיינזלץ כשמו כן הוא - פרויקט של איש אחד. עם הזמן ניתנה לו אמנם עזרה מרובה, ואפילו שותפות מסוימת בתהליך העבודה, ואולם אלה נעשו רק בשנים האחרונות. הוא התחיל את הפרויקט כבחור צעיר ואנונימי, ומסיים אותו בגיל 73, חתן פרס ישראל, שכונה במגזין טיים "משכיל של פעם במילניום". מעבר לתלמוד, עשרות ספרים יצאו תחת ידו, חלקם תורגמו לשפות זרות, והוא עוד מכהן בראש ארגון "שפע" - ארגון הגג של כל המוסדות שהקים, בהם מוסדות חינוך.
"אף על פי שהתלמוד איננו אבן היסוד של היהדות, הרי הוא עמוד התווך שלה", הוא אומר בראיון מיוחד ל-ynet. "כל בניינה של התרבות היהודית קשור וכרוך בתלמוד, ובכל מקום שהתלמוד איננו קיים, אין זה רק מחסור בידע, אלא היעדר של מרכיב מרכזי וחיוני. בדרך כלל אפשר לומר שכל חברה יהודית, שמסיבות שונות איבדה את לימוד התלמוד, התנוונה מבחינה יהודית והתבוללה מבחינה חברתית. משום כך, להביא את התלמוד חזרה לעם ישראל בכללו היה בעצם ניסיון לפתור במידה מסוימת בעיה זו".
אבל לא בכל מקום אהבו את העבודה הגדולה של הרב שטיינזלץ. רבנים ליטאים הוציאו איסור על שימוש בספריו. הרב ש"ך כינה את הלימוד בתלמוד המבואר "לימוד שאין בו כל זיק של קדושה ואמונה", טען כי הדבר יביא לשכחת התלמוד ואף קרא לגנוז את כל ספריו. הרב חיים קנייבסקי ורבנים אחרים חתמו על פשקווילים שקוראים לציבור למחות נגד הטקסטים של הרב שטיינזלץ "מחאה נמרצת אשר תשמע מסוף העולם ועד סופו", והרב הראשי לישראל הרב שלמה עמאר טען בראיון שפירושים אלו נעשו בשביל חוזרים בתשובה שלא למדו מעולם גמרא אבל לבני ישיבה אסור לחפש פירושים קלים. השימוש בספרי גמרא מבוארים מעיד לדברי הרב עמאר על "עצלות הראש".
הסיבה לביקורות הקשות הייתה החשש שביאור התלמוד יוריד את רמת הלימוד. לטענת המתנגדים, מאחר שהביאור של שטיינזלץ מגיש ללומד תלמוד מנוקד, מפוסק עם תרגום מארמית לעברית, בתוספת הסברים קלים - כל זה יהפוך את לימוד הגמרא ל"קל מדי", ינמיך אותו וישכיח את ההתפלפלות התלמודית הקלאסית. וזה עוד מבלי להזכיר שבגירסה של שטיינזלץ דפי הגמרא שונים מהמבנה המסורתי. הסיבה לכך היא כמובן טכנית, שכן המבנה הקלאסי לא היה יכול להכיל בעבר את החומר החדש והישן ביחד. אבל במגזרים מסוימים זה לא תירוץ.
להימנע מהקשיים הטכניים
"הביאור שלי לא רק שאינו מנמיך את הגמרא, אלא במידה מסוימת נותן אפשרות גם להתעמקות ולהתקדמות גדולה יותר", מסנגר הרב שטיינזלץ על פרויקט חייו. "בסופו של דבר, הביאור שלי מנסה לפתור בעיקר את הבעיות הטכניות: בעיות השפה, בעיות ההקשר, בעיות הנובעות מן העובדה שהתלמוד איננו ספר מסודר הבנוי בהדרגתיות – כל הבעיות הללו הן בעצם בעיות של כניסה אל התלמוד עצמו, ולצער הלב הרבה פעמים הלימוד בדרך המסורתית מקדיש זמן כל כך רב להתגברות על הבעיות הטכניות, עד שבפועל לא נשאר הרבה זמן להתעמקותו ולחידוש.
"נכון שבהרבה ישיבות הייתה רתיעה מן הביאור, אבל לא מחשש של מניעת החשיבה היצירתית; היפוכו של דבר הוא הנכון - הרי השתדלתי להשאיר את מירב אפשרויות הפירוש הקלאסיות בתוך הביאור ובתוך מנגנון שלם של הוספות והערות, אבל כמובן נוח יותר לעסוק בלימוד שמירבו הוא עבודה טכנית, ואיננו פותח את האפשרות להקדיש יותר זמן למחשבה יוצרת".
היה חשש שהביאור יביא לכך שגם מי שאינו בקיא בתורה יוכל ללמוד ולהמציא פירושים כראות עיניו?
"יש לזכור שאמנם חלק מהותי מסוים מלימוד התלמוד הוא במידה רבה החופש שיש ללומדיו להבינו ולפרשו, ואולם הלימוד כשלעצמו קשור כל-כך לטקסט של התלמוד, שאין הוא נותן אפשרות לפרשנות ללא גבול. כמובן שאנשים, שיש להם דעות קבועות ואמונות משלהם, ימשיכו ללכת בדרכיהם, בין שהדברים תואמים לתלמוד או סוטים ממנו. אך בעיה זו אינה תלויה בפירוש מסוים, אלא בבני אדם שונים, שאין שום דרך להשאיר אותם צמודים לאמונה ולמעשה של היהדות כמו שהם בתלמוד.
"בסופו של דבר, בזמן היצירה של ה'השכלה' ושל החילוניות, האנשים המרכזיים היו אלה שלמדו את התלמוד בדרך הקלאסית. חלק גדול מן האנשים שיצאו לכיוונים שונים, ואפילו משונים, היו בעיקרם בחורי ישיבה. אישית, לא בהתחלה ולא בסוף חששתי שהביאור שלי ידחה ממקומה את הגמרא המסורתית. אנשים גדולים בהרבה ממני, שהיו להם כוונות כאלה, גם לגביהם התברר שהכוח הגדול של המסורת עדיין נשמר, והספרים הרבים
שנכתבו נעשו כלי עזר ונושאי כלים לתפיסה המסורתית. במקרה שלי, התגובות המשמחות ביותר שבאות אלי הן של אנשים שהגיעו דרך הביאור הזה ליהדות שלמה, בכל צד. הרבה פעמים התגובות האחרות הן של אנשים שלמדו באופנים אחרים, ושלולא הביאור שלי לא היו ממשיכים ללמוד".
עכשיו כבר רואים את הסוף. הרב שטיינזלץ קבע לעצמו דד-ליין. 45 שנים, שהם מרבית חייו, הוא התאים את עצמו לסדר המסכתות, ובעוד שנה הוא כבר יעשה משהו חדש. "יש לי כמה פרויקטים נוספים, שאינני יכול לקבוע בדיוק את סדרם. אחד מהם הוא פרויקט גדול מאוד גם כן, לגבי התלמוד הירושלמי, והשני הוא לגבי הוצאת ה"מסכתות הקטנות" שלא זכו עד כה להוצאה הגונה ולפרשנות סבירה. בכללו של דבר, התוכניות והפרויקטים, שבחלקם אני עוסק כבר כעת, אינם משאירים הרבה מקום פנוי. לפי חישוב שלי הם יזדקקו אולי לעוד מאה שנים של עבודה. לאחר מכן אני מהרהר אם לצאת לפנסיה".
