הצליל ששמעתם עכשיו לא היה רעידת האדמה בפיליפינים, לא צליל האסימון שנפל במוחה של ליעד, גם לא צליל פקיקת המכסה של המון יופלה. זאת היתה אנחת רווחה קולקטיבית למדי, על לכתו של החופר.
המיינד-דיגר הואיל סוף סוף לשחרר אותנו מנוכחותו המעיקה, אחרי שני פרקים בהם כל הווידויים שלו היו וריאציות של המשפט "אין לי יד ואני תמיד צודק". חנוך, כשמו כן הוא, אהב לחנך את הצופים, ולכן מן הצדק היא שפרק מצוין של "הישרדות", שהולכת ומשתפרת, יסתיים בלכתו של האופורטוניסט הכי משעמם בהיסטוריה של "הישרדות", או כמו שניסח את זה זיו בשלמות מעוררת קנאה: שלום חנוך.
אנגלנדר וחנוך. לא נתגעגע לחפירות (צילום: גיא קרן)
מצד שני, מדובר באנחה אמביוולנטית. עם כל החיבה שלי לברית של טלכו, היה משהו מקסים ומהפנט בהתקבצות של טומי, אביגיל, הדס וריקי, ובמבצע אנטבה הקטן שלהם להציל את חנוך ולהדיח את זיו. כמו שאמר טומי, האיש שהתעורר באמצע המשחק וגילה שהוא בעצם אסטרטג, יש משהו מרגש בהובלה של מהלך שיכול להדיח מתמודד חזק, והתחושה הזאת מפתה מאוד גם כצופה, במיוחד כשמדובר בבליינדסייד מבטיח כל כך.
כל נרקומן של "הישרדות" ישליך בכל רגע נתון את ההעדפות הקבוצתיות שלו, אם מישהו יעמיד מולו מזרק שמכיל מהלך מזוקק ויפה של הדחה.
למרבה הצער, טומי אמנם הפגין יכולות תמרון יפות כשזיהה את ההזדמנות להעיף את זיו וגם הדריך את חנוך להציע את עצמו להדחה, אבל ברגע שהוא נאלץ להתמודד עם שי הוא נזכר שאם יש עליו גם צמיד וגם שרשרת - זה כנראה אומר שמישהו מלק לו את האשכים.
מדהים כמה קל להוריד לטומי את הביטחון ולהפחיד אותו, פשוט להפחיד. כמה צעקות, איומים, קצת שרירים, וטומי מתמלא יראה ונסוג ממהלך משמעותי אמיתי שיכול היה להיזקף לזכותו במקרה וימצא את עצמו בטעות בגמר. מה לעשות ששום דבר כבר לא יזדקף עוד אצל טומי, לא כל עוד שי נמצא באזור.
שי. יותר מזל משכל (צילום: עידו לביא)
הדחה של זיו היתה באמת יכולה לשנות את המשחק לחלוטין, ובעיקר להשאיר את טלכו לנסות להמציא את עצמו מחדש, כשמאחוריו עומדות רק ליאורה וליעד, במקרה הטוב. שינוי כזה גם היה שופך על טלכו איזה דלי מים קרים ומחזיר אותו למשחק, כי כרגע מהלך שלם נרקם מתחת לזקן הניאדרטלי שלו.
אפילו הצעת ההגשה של חנוך לא הדליקה אצלו נורה אדומה, וזה אומר שהוא ישן יותר מדי זמן. למזלו של הזוג הזחוח ממשכנות שאננים, טלכו וזיו, שי הבין שעדיף לו לבוא לאבא לחצי דקה, לפני שטומי החליט לשתף אותו בתוכנית שלו, מה שאומר שהיה להם יותר מזל משכל.
יש לשער ששי יעדכן את טלכו וזיו לגבי החתרנות של טומי, מה שמסביר למה בפרק הבא טומי הופך לכוונת מהלכת. זה בנוסף, כמובן, למגמה המסתמנת, מגמת "טומי לוקח את כל החסינויות והצמידים", עוד סיבה בגללה עדיף היה לטומי להיצמד לאנשים שקיבץ סביבו כדי להעיף את זיו ולנצל את המומנטום של ברית "ערכית" שמקדמת אנשים "טובים".
הדבר היחיד שאפשר להגיד לזכות הנסיגה הפחדנית של טומי היא שהוא לפחות קנה לו רק אויב אחד במושבעים, להלן חנוך (אביגיל תסלח לו וריקי, הדס ואוהד לדעתי כבר שכחו מזה), בשעה שאם היה מצביע נגד זיו, הצבא הקטן של טלכו היה זוכר ונוטר לו לנצח.
מה צופן לנו העתיד? קשה להגיד. השחקנים השנה, גם אם הם לא הקיסם הכי חד בערימה - ואולי דווקא בגלל זה - מצליחים לשמור על גמישות ולייצר כמעט כל פרק שני מתח אמיתי בנוגע לזהות המודח הבא.
מתאחדים כדי להעיף מישהו, בועטים אותו החוצה ובשבוע הבא הכל שוב פתוח.
הגדילה לעשות אביגיל, שנשארה נאמנה לקו המנחה שלה - לעולם לא להישאר באותה ברית שתי מועצות שבט רצוף - ולכן הצביעה בניגוד להחלטת הברית שלה. יש לצפות שהחשבון מזיו יגיע אליה בשבוע הבא בדואר האי. עבדאן.
- "נראה כמו גרשניוב" (אינטרנשיונלי); "המצב הנפשי שלי עולה על גדותיו" (אמוציונלי); "לא נעים לי להגיד לה שתעשה לי בישבן" (אנאלי).
- "המצב שלך הוא כמו בנק לאומי. ביום שבת הסניף סגור" (זיו סוף סוף התאחד עם הבנאדם היחיד על האי שדובר כמוהו ועד-עובדית שוטפת).
- "את רוצה לשבת במקומי, ליעד?"; "את רוצה לשתף אותנו במשהו?" ו"אז תני לי לנהל את העניינים" (זוארץ במקבץ פדגוגי מצמרר כמוהו שהחזיר אותי בטיסה לבית הספר היסודי. ואגב, אני לא בטוחה בכלל שליעד לא היתה מנהלת את מועצת השבט פחות טוב ממנו).
- ושלוש מילים להפקה: בחייכם, אסון וורסאי?
