האדם המחפש משמעות

"זה לא יותר מאשר ניסיון לשימור עצמי", מסביר הסופר האמריקאי הצעיר, רון קורי, כשאני שואלת אותו איך הגיע למסקנה ש"הכל משנה" (שם ספרו החדש) - שלכל מה שאדם עושה בחייו יש משמעות. "אם אדם לא מצליח לשכנע את עצמו שמה שהוא עושה, או עצם קיומו, יש להם רלוונטיות ומשמעות מעבר לגבולות הזמן שהוא מבלה על פני האדמה – אז הבחירה ההגיונית היחידה שנותרה לו היא פשוט להתאבד", הוא מסביר.

"הרבה אנשים מוצאים את משמעות החיים שלהם בגידול משפחה, דבר שאני לא עושה. אחרים מוצאים את המשמעות בכנסייה עם אלוהים, וגם לאופציה הזאת הפניתי עורף. אז אני חייב למצוא משמעות במקום אחר. ג'וניור, גיבור הספר שלי, לומד בהדרגה שלכל דבר שהוא עושה בחיים יש משמעות. אני אישית לא לגמרי משוכנע בזה בחיי שלי. זה מאבק יומיומי".

לכל דבר יש משמעות. קורי (צילום: Sarah Eutis)

קורי נולד ב-1975 במיין שבארצות הברית ולמד באוניברסיטת קלמסון. הוא טייל בעולם, ואפילו ביקר במזרח התיכון (וגם בישראל). הוא פירסם סיפורים קצרים בעיתונים ובכתבי עת שונים, וב-2007 ראה אור אוסף סיפוריו "אלוהים מת". קורי גר היום במקום שבו נולד וגדל – ווטרוויל, מיין. מדוע לא עבר לניו יורק, בירת הסופרים, המו"לים והמיקדמות האטרקטיוויות? כי חבריו נמצאים במיין, הוא מסביר בראיון טלפוני, וכי הוא לא מעוניין בהסחות דעת שיפריעו לו לכתוב.

ספרו "הכל משנה", שראה אור לאחרונה בעברית (בהוצאת ידיעות ספרים, בתרגום דנה אלעזר-הלוי) וכבר הפך לרב מכר, הוא מסוג הרומנים האמריקנים העכשוויים שמתארים בדרך מקורית משפחה לא מתפקדת. אלא שקורי שילב בתוכו גם חזון אפוקליפטי על סוף העולם.

לגיבור הספר קוראים ג'וניור, והוא מין ילד גאון ששומע קול פנימי מאז היותו עובר - קול שמנחה אותו ומספר לו מה הולך לקרות. ומה שהולך לקרות זה שסוף העולם קרב, והוא יתרחש ב-15 ביוני 2010 בשעה 15.44, אז יפגע כוכב שביט בכדור הארץ, ועוצמת הפיצוץ תהיה גדולה בהרבה מהפצצה שהוטלה על הירושימה. לג'וניור גם יש גם אח גדול, רודני, שהתמכר לסמים בגיל צעיר וניזוק נזק מוחי, אבל הפך לשחקן פוטבול מהולל, אימא בעלת חיבה יתרה לאלכוהול, ואבא מסור ומסוגר שחזר מצולק ממלחמת וייטנאם.

אובססייה למוות

את הרומן, כאמור, מלווה תחושה של סוף העולם, מין תודעה שמרחפת מעל הגיבור מרגע היווצרותו בבטן אמו. מאין באה לקורי תודעת המוות הזאת? "התשובה הפשוטה היא שזה בא מהאובססיה החמורה שלי למוות. זו פיקסציה, גם רגשית וגם אינטלקטואלית", הוא מסביר.

"אני חושב שהמוות צריך להעסיק את כולנו. הרי זה אחד הדברים היחידים שהם מכנה משותף לכולנו, והוא נראה כמו מכנה משותף אבסולוטי וסופי ומורבידי מאוד. אבל אולי זה רק אני שמנסה לעשות רציונליזציה לאובססיה הילדותית וההיסטרית שלי. הדבר היחיד שאני יודע זה שאני מתמודד עם האובססיה הזאת בכנות, והיא רודפת אותי מאז שאני זוכר את עצמי. כך שאני שם לב לזה ונותן לזה קרדיט, בעיקר משום שאין לי ברירה אחרת".

אז איך למעשה נולד הרומן הזה?

"מהגומחה העמוקה של הנפש המופרעת שלי. סתם, בצחוק. כשעלה בראשי הרעיון לרומן, דמיינתי אותו יותר כספר עצות להליכות ונימוסים, את יודעת, הספרים האלה עם ההנחיות להתנהגות נכונה, מתי נכון לשלוח איגרת תודה וכל זה. כך הקול המדבר בספר היה אמור להנחות את הדמות הראשית בתחנות המרכזיות בחייה, עד סופם.

"אבל די מהר הבנתי שספר כזה יכול לעייף את הקוראים, אם כי זה ממש כיף לכתוב אותו. אז התחלתי לכתוב את העלילה מכמה נקודות מבט. היה מאתגר מאוד לדאוג לכל כך הרבה קולות נואשים בבת אחת".

עד כמה הדמויות במשפחה שאתה מתאר מזכירות את המשפחה שלך?

"תמיד קשה לכמת את ההשפעה האוטוביוגרפית. כמה מהדמויות ברומן מבוססות על אנשים שאני מכיר, אחרות הן שילוב של כמה אנשים אמיתיים, ועדיין יש כמה דמויות בדיוניות לגמרי. כך גם לגבי הסצינות בספר.

"כמו ג'וניור, גיבור הספר, גם כשאני הייתי קטן ראיתי בטלוויזיה קטע מסרט על ניסויים בנשק גרעיני, ונעשיתי מפוחד ומבוהל, ובעיקר עצוב מאוד, אף על פי שלא היתה לי דרך להבין באמת מה המשמעות של זה. אבל כסופר, אתה תמיד מתחיל מדמות או אירוע שהיו במציאות, ומהר מאוד מכניס אותם למסגרת בדיונית".

אז כמו ג'וניור, אתה באמת מאמין שהיקום מתקרב לסופו?

"ובכן, כן, בסופו של דבר. כך או אחרת. קרוב לוודאי שזה יקרה בדור שלנו, למרות שחלמתי אתמול בלילה שפרצה מלחמת העולם השלישית. אנחנו שומעים אנשים מדברים לעתים קרובות על כך שהתקופה שלנו חשוכה ומסוכנת. עם זאת, יש לי תחושה שכל דור חדש מרגיש שהוא חי בתקופה החשוכה והמסוכנת ביותר אי פעם, ובה בעת הוא גם מרגיש שהוא המציא את הסקס ושהוא יודע על טבעם של החיים ושל היקום הרבה יותר מהדור הנבער של הוריו.

אבל לשאלתך, ברור שיש הרבה מאוד דרכים - גם טבעיות וגם מעשה ידי-אדם – שבהן הפלנטה פשוט תטאטא אותנו כמו שכלב מתנער מפרעושים. הניחוש שלי הוא שהרובוטים יעשו לנו את זה. ברגע שנייצר בינה מלאכותית - נהפוך רשמית למיושנים ופגי-תוקף".

הרובוטים יעשו לנו את זה

תשוקת הכתיבה של קורי, כמו אצל רוב הסופרים, נולדה מאהבת הקריאה. "התחלתי לכתוב פחות או יותר מהרגע שהייתי מסוגל להחזיק עט מעל נייר", הוא מספר. "המטרה שלי עכשיו היא לייצר מחדש את התחושה הזאת שאני מקבל מקריאת ספרות ממש טובה, שהקורא יכול ממש לחוות איך החיים שלו נעלמים, והוא עובר אל עולם אחר, עולם שהוא לא שלו, אבל בכל זאת הוא מרגיש בו נוח.

"אני חושב שהעוצמה של המילה הכתובה נובעת מהיכולת להשרות אמפתיה אמיתית. אנחנו יכולים להבין לעומק דמויות בדיוניות, לפעמים הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להבין את האנשים הקרובים לנו ביותר".