במיטה עם מדונה

פרננדו ואייחו הוא סופר, קולנוען וביולוג, שגלה ממולדתו קולומביה ומתגורר כיום במקסיקו. "המדונה של הרוצחים" אף עובד לסרט מצליח בבימויו של בַּרבֶּה שרודֶר ב-2000. הוא מספר את סיפורו של סופר, החוזר לעיר הולדתו לאחר היעדרות של שלושים שנה, ומתאהב בנער ליווי שהוא רוצח שכיר

היה היה בפאתי מֶדַיִין כפר שקט ושליו ושמו סַבַּנֶטָה. הכרתי אותו משום שבכפר הסמוך בצדו האחד של הכביש שיוצא מאֶנְוויגַדוֹ, במחצית הדרך בין שני הכפרים, בואך שמאלה, באחוזת סַנטָה אַניטָה השייכת לסבי ולסבתי, עברה עלי ילדותי. כמובן שהכרתי אותו. הוא שכן בקצה הכביש, בסוף העולם. ממנו והלאה לא היה דבר, משם התחיל העולם לרדת, להתפתל, לחוג.

ואייחו. עכשיו בעברית (צילום: סופי בסולוס)

נוכחתי בזאת בערב שהפרחנו את הכדור פורח הגדול ביותר שנראה בשמי אָנְטיוֹקיָה, מעוין עצום עשוי ממאה ועשרים גיליונות נייר, אדום, אדום, אדום דיו כדי לבלוט על רקע השמים הכחולים. לא תאמינו עד כמה גדול הוא היה אבל מה אתם מבינים בכדורים פורחים! אתם יודעים מה זה בכלל?

כדורים פורחים הם מעוינים או צלבים או כדורים עשויים מנייר סיני פריך, ובתוכם פתילייה דולקת שמציפה אותם עשן כדי שיתרוממו. אומרים שהעשן הוא כמו הנשמה שלהם, והפתילייה - הלב. כשהם מתמלאים עשן ומתחילים לנסוק, אנחנו - אלה שמפריחים אותם - משחררים את אחיזתנו, והכדור הפורח הולך ומתרחק, שט בשמים בלב בוער, פועם, כמו לבו של ישו. אתם יודעים מי זה?

היה לנו ישו כזה בסלון, באחד מחדרי הבית ברחוב פֶּרוּ בעיר מֶדֶיִין, בירת אַנטיוֹקיָה. בבית שנולדתי בו. בחדר המלכותי, כלומר (כי אני יודע שלא תדעו) בחדר שקיבל ברכה מהכומר. בידיו נתונה קולומביה, מולדתי. "בידיו" - הכוונה לישו, והוא מורה על חזהו באצבע, ובחזהו החשוף לבו שותת דם: טיפות דם אדום חי, לוהט, כמו הפתילייה של הכדור הפורח: זה הדם שתגיר קולומביה, מעכשיו ועד עולם בימים ההם בזמן הזה אמן.

אבל מה סיפרתי לכם? על הכדור הפורח, על סבנטה? אה, כן, שהכדור הפורח התרומם והתרומם ובעזרת הרוח שדחפה אותו השאיר מאחוריו ומתחתיו את הנשרים וריחף לעבר סבנטה. ואנחנו רצים למכונית והופ! מתניעים, ונוסעים בעקבותיו על הכביש בהַאדסוֹן של סבא שלי. אה לא, זה לא היה בהאדסון של סבא שלי, זה היה בטַרַנְטֶה של אבא שלי.

בעצם כן, זה כן היה בהאדסון. אני כבר לא יודע, זה היה מזמן, אני כבר לא זוכר... אני זוכר שנסענו ממהמורה למהמורה טאח! טאח! טאח! בכבישון המשובש במהירות שיא במכונית שכולה מתפרקת, כמו שמאוחר יותר התפרקה לנו קולומביה, או יותר נכון, כמו שהתפרקה "להם" לא לי, מפני שאני לא הייתי פה, אני חזרתי אחר כך, כעבור שנים רבות, עשורים. חזרתי זקן, כדי למות.

כשהכדור הפורח הגיע לסבנטה הוא התגלגל על הקרקע לקצה השני ונעלם. מי יודע לאן פרח, לסין או למאדים, או אולי עלה באש: הנייר העדין והפריך שלו ניצת בקלות, די בניצוץ של הפתילייה, כפי שדי בניצוץ אחד כדי להבעיר את קולומביה, שבערה "להם", ניצוץ שאיש כבר לא יודע את מקורו. אבל מדוע קולומביה מדאיגה אותי אם היא כבר לא שלי, זרה לי?

בשובי לקולומביה חזרתי לסבנטה עם אַלֶקסיס כדי להתלוות אליו למסע צליינות. אלקסיס, אהה, זה שמו. שם יפה אבל לא אני קראתי לו כך, אימא שלו קראה לו כך. זה הג'וק שנכנס לעניים לראש - לתת לילדים שלהם שמות של עשירים, שמות מוחצנים, זרים: טַייסוֹן אַלֶכּסַנדֶר למשל, או פאבֶּר או אֶדֶר או וילפֶר או רוֹמֶל או ג'ייסוֹן או משהו כזה. אני לא יודע מאין הם שולפים אותם או איך הם ממציאים אותם.

זה הדבר היחיד שהם מסוגלים לתת לילדים שלהם כנקודת זינוק בחיי הדלות האלה, שם ריקני, מטופש, זר או מומצא, מגוחך, עם ניצוץ. טוב, כששמעתי את השמות האלה בפעם הראשונה חשבתי שהם מגוחכים, אבל אני כבר לא חושב כך. השמות האלה הם של הרוצחים השכירים שידיהם מוכתמות בדם. נחרצים יותר מירייה טעונת שנאה.

מן הסתם אין צורך שאסביר לך מה זה רוצח שכיר. סבא שלי כן נזקק להסבר, אבל סבא שלי מת לפני יובלות. סבי האומלל מת בלי להכיר את הרכבת הקלה ואת הרוצחים השכירים בעודו מעשן סיגריות ויקטוֹריָה שאתה, אני מוכן להתערב, אפילו לא שמעת עליהן. סיגריות ויקטוריה היו הבַּסוּקוֹ של הזקנים. בסוקו זאת סיגריה מקוקאין לא מזוקק, שהיום הצעירים מעשנים כדי לזכות בנקודת מבט מעוותת עוד יותר של המציאות המעוותת ממילא, לא ככה? תקן אותי אם אני טועה.

סבא, אם במקרה אתה שומע אותי מהעבר השני של הנצח, אני אגיד לך מה זה רוצח שכיר, שכיר חרב: בחורצ'יק, לפעמים ילד, שהורג בהזמנה. ומה עם הגברים? בדרך כלל אין גברים. שכירי החרב כאן הם ילדים או נערים בני שתים-עשרה, חמש-עשרה, שבע-עשרה, כמו אלקסיס אהובי: היו לו עיניים ירוקות, עמוקות, זכות, ירוק העולה בערכו על כל אנשי סַבַּנָה. לעומת הטוהר בעיניו של אלקסיס לבו נשחת ללא תקנה. ויום אחד, בשיא אהבתנו, בזמן הכי פחות צפוי, הרגו אותו, כמו שיהרגו את כולנו. כולנו נגיע לאותו בור אפר, לאותם בתי העלמין.

היום הבתולה של סבנטה היא מַריָה המושיעה, אבל לא כך היה בילדותי. בזמני זאת היתה הבתולה דֶל כַּרמֶן, בכנסיית סַנטָה אַנָה. עד כמה שאני מבין בדברים האלה (וזה לא הרבה), מריה המושיעה שייכת לסַלַסיאנים, והכנסייה של סבנטה שייכת לכמרים שאינם משתייכים למסדר כלשהו. אם כן, כיצד התגלגלה מריה המושיעה לשם? אני לא יודע.

כשחזרתי לקולומביה מצאתי אותה שם, מולכת, חולשת על הכנסייה מהמזבח השמאלי, מחוללת נסים. בימי שלישי

המונים מגיעים לסבנטה מכל השכונות והדרכים במדיין למקום מושבה של הבתולה כדי להתחנן, לבקש, לבקש, לבקש, שזה הדבר שהעניים יודעים לעשות הכי טוב חוץ מלעשות ילדים. ובלב התהלוכה הרועשת צועדים צעירי השכונה, הרוצחים השכירים.

כבר אז חדלה סבנטה להיות כפר והפכה לשכונה נוספת של מדיין, העיר השיגה אותה, בלעה אותה. ובינתיים, קולומביה הלכה וחמקה מידינו. הפכנו - ובהפרש גדול - למדינה שבה רמת הפשיעה היא הגבוהה ביקום, ומדיין לבירת השנאה. אבל את הדברים האלה אין צורך לומר, הם ידועים. במחילה.

"מדונה של הרוצחים", מאת פרננדו ואייחו מספרדית: עינת טלמון, סדרת ליברו, 159 עמ', כתר