אני רוצה להבעיר צמיגים, אבל הפעם לא בכיכר ספרא או מול שער האוניברסיטה. גם לא מול משרד הביטחון, לא מול מפעלי "פרי גליל" או "עוף העמק". אני רוצה להבעיר צמיגים ברמת החי"ל, בהרצלייה פיתוח, בפארק המדע ברחובות ובאזור התעשייה ברעננה.
אני רוצה לקחת מגאפון ולצעוק שבדיוק בנובמבר שנה שעברה, פוטרתי ממקום העבודה שלי. לצעוק שרק אחרי תשעה חודשים של חיפושים מתישים חזרתי לעבוד והנה אני שוב מפוטר. פעמיים באותה שנה. פעמיים בהן נאלצתי להיות עד לפגיעה מאסיבית באנשים שנותנים את כל כולם למקום עבודתם. אנשים שהמחשב הנייד הולך איתם לכל מקום והם מקבלים מיילים למכשיר הטלפון 24 שעות ביממה. חוזרים הביתה כשהילדים כבר נרדמו ונפרדים מהבית למשך שבועיים ברציפות כשהם יוצאים לנסיעות עבודה.
אני רוצה לחסום את הכניסה לבניין בו עבדתי. אני לא רוצה לתת לאותם אנשים שעושים טעות על גבי טעות להיכנס למשרדים, כי הם אלה שצריכים לעמוד כאן בחוץ.
| מחאת מפוטרים: |
|
| עובדי תדיראן-אמפא מבעירים צמיגים ליד הסניף בחולון / ליטל דוברוביצקי ותני גולדשטיין |
|
העובדים מפגינים בעקבות התפוצצות המו"מ למכירת החברה לקריסטל ובקשת בנק לאומי למנות כונס לנכסים שמוגבל למכירתה לצד שלישי. עובדי המפעל צפויים לעתור לבית המשפט ולבקש את פירוק החברה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
הם אלה שצריכים לשלם את המחיר, אבל זה אף פעם לא קורה. גם אצלנו האנשים שנמצאים בצמרת, מדושנים עד כדי כאב. עוברים מתפקיד בכיר אחד לאחר, מקבלים משכורות מגוחכות, מקדמים את המקורבים אליהם ומקודמים עם כל טעות שהם עושים. האחריות היא מושג ערטילאי שלאף אחד אין עליו ממש בעלות.
אני רוצה לספר למצלמות הטלוויזיה שאצלנו אין ועד עובדים, אין דבר כזה שנקרא קביעות ואין הסכמים קיבוציים. נכון שיש משכורות גבוהות יותר, ארוחות עסקיות בצהריים, משרדים מעוצבים ופינת קפה מפוארת, אבל גם פה אתה מרגיש נדיף בדיוק באותה המידה.
בהחלטת מועצת מנהלים אחת סוגרים את כל המחלקה בא אתה עובד. שום דבר פה הוא לא באמת שלך. הרכב חוזר לחברת הליסינג, הטלפון והמחשב הנייד לעבודה וכל השעות שהקרבת בלילות, לעולם כבר לא יחזרו.
אני רוצה להעביר צמיגים, אבל אני יודע שאעמוד שם לבדי. החברים שלי לעבודה מקבלים את הדין בשתיקה בכל פעם מחדש. הם לא מפרקים את גלגלי המאזדה 3 שלהם ומעלים אותם באש, הם לא יעלו על דעתם לחסום את כניסה לבניין או אפילו לכתוב שלט עם סלוגן קליט. הם פשוט לא כאלה, וגם אני לא, אבל זה לא אומר שהקול שלנו לא צריך להישמע.
הכותב, בן 34, עובד בהייטק כבר 7 שנים. בשנה האחרונה הוא פוטר משני מקומות עבודה בעקבות קיצוצים.
