שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסובלנים בעם
    סובלנות היא מצרך כה נדיר בישראל, עד שהוחלט להעניק פרס למי שכן מסוגל לקבל את האחר. השנה זכו בכבוד האמנים ג'קי לוי ושלמה גרוניך על תרומתם לסובלנות דתית

    אחת המסורות הוותיקות שיש במדינה הצעירה שלנו היא חוסר סובלנות. למעשה, מדובר במסורת כל-כך עתיקה שעוד לפני שהייתה פה מדינה, היה מאוד מקובל פה לא לאהוב את כולם. כשכולם מהגרים ממקומות שונים, עם אורח חיים מובדל, לא צריך להתאמץ בשביל למצוא מישהו שלא נראה לך - זה יכול להיות צבע העור, צבע הכיפה או המבטא.

     

    מאחר שהסובלנות היא באמת מצרך נדיר כאן, קורה שאלו שהם כן סובלנים מקבלים פרסים. בחג חנוכה הקרוב יעניק מכון שכטר למדעי היהדות לג'קי לוי ולשלמה גרוניך את פרס ליבהבר על תרומתם המשמעותית להשגת סובלנות דתית ופתיחות תרבותית. הפרס, בסך 100 אלף שקל (שיחולק בין שניהם), הוכרז בעקבות רצח רבין, ומוענק מדי שנה על ידי המכון ליחידים.

     

    "סובלנות דתית אמורה להיות חלק מהתפישה הדתית", מסביר לוי בשיחה עם ynet. "העובדה שהיום מעניקים על כך פרסים מעידה על כך שאלו שכן מגלים סובלנות עומדים מנגד לקבוצה המרכזית. העובדה שאני קיבלתי על כך פרס משמחת אותי, אבל גם די מביכה אותי. פרס כזה מעורר מחשבה מדוע הדברים אינם הפוכים, מדוע לא נותנים עונשים לאלו שמגלים חוסר סובלנות".

     

    גם גרוניך רואה את אותה המציאות: "חוסר סובלנות היא תופעה כלל עולמית, אבל חייבים להודות שלארץ שלנו ירדו מעט מאוד קבין של סובלנות. אנחנו נתקלים בחוסר סובלנות מידי יום כלפי עובדים זרים, אתיופים, ערבים, חרדים".

     

    ניכרת התמתנות

    כתופעה ישראלית נפוצה, חוסר הסובלנות לא פוסחת על המגזר הדתי - שם היחס אליה הוא כפול. בני המגזר טוענים על חוסר סובלנות כלפיהם, בעוד אחרים טוענים כנגדם שמדובר במגזר חסר סובלנות כלפי מי שאינו כמוהו.

     

    "יש גם דתיים וגם חילונים שסוברים שדתיות זה ההפך מסובלנות", טוען לוי, "אולי זה בגלל שהאל הוא המוחלט ויש מי שחושב שזה אומר שהם צריכים להיות הקוזאק שלו, ובכל פעם שהם רואים מישהו טועה הם צריכים להיכנס בו. לעומתם, יש כאלו שבעומדם מול המוחלט הם מבינים עד כמה הם רחוקים ממנו, וזה ממלא אותם בענווה ובהמון הומור. בעיניי, הומור עצמי ויראת אלוקים הן כמעט מילים נרדפות. בתורה, שחגגתי את קבלתה בכיתה ב', היה כתוב שהקב"ה עמד על כך שלבנו הראשון של אבי האומה יקראו יצחק, ואף אחד לא יגיד לי שזה מקרי.

     

    "לבקש דוגמה לחוסר סובלנות בארץ זה כמו לבקש דוגמה שהגרביטציה פועלת. כירושלמי אני יכול לפתוח את היומן ולתת מכל יום בחיי דוגמה לחוסר סובלנות. לא מזמן הייתי בבית כנסת ומישהו עלה לתורה וביקש שיעשו לו 'מי שברך' כי יש לו יומולדת. אחרי העלייה כמה חבר'ה שרו לו 'היום יום הולדת' ומיד קם קול צעקה בבית הכנסת, כאילו השיר הזה נוגד את כל ערכינו ומחלל את בית תפילתנו. בכל המקרים האלה יש מסר פשוט - את בית שמאי לא צריך לעודד, הוא במילא תמיד יהיה כאן, אבל חברי בית הלל - הם אלו שלא מובנים מאליהם ואותם צריך לעודד ולטפח. אם כי יש לומר שבשנים שאנחנו כאן, משהו בכל זאת השתנה. אולי הזדקנו".

     

    לדברי לוי, בעבר הייתה בציבור הדתי נטייה להקצנה וזעזוע אוטומטי מכל מה שאין לו הכשר מכלל רבני ישראל: "פעם, אם רצית יחסי ציבור למופע, היה מספיק לעצבן את הדתיים והם כבר עשו לך יחסי ציבור. משלב מסוים החלה מגמה של התמתנות. אני מרגיש שעל דברים שפעם פירקו קואלציות, היום מוכנים להקשיב. אני שם לב לזה כשאני על הבמה. גם כשאני אומר משהו שלא לרוחם, הקהל מקשיב. הקהל הדתי של יום מפתיע בקוּליות שלו"

     

    כשהוא מנסה להסביר זאת אומר לוי כי ייתכן שההבדל נעוץ בכך שכיום מרגיש הציבור הדתי פחות "בר-חלוף". לדבריו, בעבר חש הציבור הדתי כי כל מילה נגדו עלולה להכחידו, ולפיכך התגובות לא היו מדודות. "אבל צצו דורות חדשים, שהביאו איתם קול אחר. אולי הם פשוט מרגישים יותר בבית, ואולי יותר ויותר הבינו ששום דבר טוב לא ייצא מהגישה ההיא".

     

    איפה האור?

    בגילוי לב אומר גרוניך כי את הפרויקטים המוזיקליים שהוא עשה עם אתיופים, רוסים או עם מול המקורות היהודיים - עשה למען עצמו, בשביל האגו, אלא שיש בכך רעיון: "כשאני עושה פרויקטים כאלו אני בעצם מתקן את עצמי. ככל שאנשים יעשו למען עצמם ולמען הרחבת דעתם, ובדיעבד למען החברה, נראה יותר את האור".

     

    "אנחנו קוראים לעצמנו אור לגויים, אבל בינתיים אי אפשר ממש לראות את האור הזה", מקונן גרוניך. "הסיבה לכך שחוסר סובלנות היא

    תופעה כל כך שכיחה פה היא החינוך. אין פה בארץ חינוך מסודר. הארץ הזו נבנתה טלאים על גבי טלאים ללא ראייה לטווח ארוך, רק כדי לשרוד את הרגע, וככה זה נראה. החינוך שלנו לא מספיק מפותח. הסדקים נמצאים כבר ביסודות, והשאלה היא איך מגיעים לשם ומתקנים.

     

    "לפעמים אני ממש רוצה להזדעק נוכח דברים שקורים פה ,כמו הרצון לגרש את ילדי העובדים. אני מרגיש שלפעמים מנסים פה לזכך את הדם היהודי, מה שמזכיר לי אירועים חשוכים מההסטוריה. אין לי ספק שכדי לשנות דברים החינוך לסובלנות צריך להתחיל בארץ מהגיל הרך.  קורה שאני משתמש במילים קשות ונשמע פסימי בעניין - אבל אני לא".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הסובלנים בעם"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דנה קופל
    לוי. מזהה התמתנות
    צילום: דנה קופל
    צילום: אילן בשור
    גרוניך. אור לגויים?
    צילום: אילן בשור
    מומלצים