קח לך אישה

"לא בהכרח נשי (?)", התערוכה שאוצרת שירלי משולם בגלריה פירמידה בחיפה, מסרבת לקבל על עצמה הגדרת זהות אחידה ומוחלטת. למרות שבתערוכה נוטלות חלק אמניות בלבד (11 במספר), הזהות המגדרית מוגשת לצופה בצורה של שאלה פתוחה.

מתוך העבודה של ג'וזיאן ונונו

בניסיון להגדיר את המקום הנשי - את המקום ש"אין לו שם", בחרו משתתפות רבות לנסח את עמדתן בצורה של פעולה. התפיסה המסורתית מזהה נשים עם פעולות עמלניות ופעולות המתקיימות בין כותלי הבית (סריגה, תפירה, בישול, כביסה ועוד). כמה מן המשתתפות אימצו את המיקום המתויג הזה, ושילבו בו פעולות הנתפסות כגבריות, וזאת כאמצעי מתריס המבקש לערער על הסטריאוטיפים המיוחסים לנשי.

הדבר בולט בעבודה של מיכל זיגדון, בוגרת טרייה של מכללת אורנים. זיגדון סורגת כיפות - פעולה "נשית" מעגלית מקובלת המסתיימת על ראשו של הגבר, המסומן באמצעות הכיפה כנבדל מן האישה ("ברוך שלא עשני אישה"). אולם בשונה ממה שמקובל בז'אנר, על הכיפות של זיגדון מופיעה חתימת השם של הנשים שסרגו את כיסויי הראש.

עבודה של דבורה מורג (צילומים מתוך התערוכה)

לצד ה"פיסול הנשי" הרך המגולם בעשיית הכיפה, היא מציבה פסל ברזל גדול וחלוד של סיכת ראש, המאזכר בחזותו פיסול "גברי" המאפיין לא מעט אמנים ישראלים קאנוניים.

פעולה ממוגדרת מסוג אחר מגולמת בעבודת הליפוף והקשירה שיצרה אתי אברג'יל; אברג'יל לקחה אוסף של קערות מפלסטיק המשמשות את מלאכות הבית ה"שחורות", ויצרה באמצעותן "עמוד טוטם" פאלי המשתלשל מן התקרה. התוצר הסופי מגלם בכפיפה אחת הן דימוי "גברי" (העמוד הזקור) והן דימוי "נשי" (חומרי הגלם בהן עושה אברג'יל שימוש).

גם האמנית תו זמיר משבשת בעבודתה את הפעולה הנשית, באמצעות פעולות שנתפסות בתרבות כגבריות. זמיר מתחקה אחרי ההיסטוריה הפרטית של משפחתה - משפחת פרדסנים וותיקה - הנקשרת בסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל. את הנראטיב המשפחתי היא בונה סביב שולחן אוכל פשוט.

עמוד הטוטם של אתי אברג'יל

השולחן מאזכר את שלל הפעולות ה"נשיות" המתקיימות במטבח, ומרפרר בכך אל דמותה רבת המשמעות של סבתה של זמיר. שולחן האוכל הוא גם האובייקט עליו נפרש אלבום הצילומים המשפחתי, כיאה לחפץ המשמש להתכנסויות אינטימיות. אולם זמיר לא מסתפקת בשולחן בלבד.

כדי להשלים את התמונה המשפחתית היא מצמיחה לצד הדימוי "הנשי" עץ הדר מלבלב ועמוס פרי. מיץ התפוזים עצמו, מבעבע מתוך השולחן בזרם אינסופי, כעומד על החיבור הסימביוטי שבין המלאכה הגברית למלאכה הנשית, שבין הגבר לאישה.

מהו הנשי מתוך המרכז

אמניות אחרות שמשתתפות בתערוכה דווקא מסרבות לחבר את הנשי והגברי לכלל מקשה אחת; עבודות אלו מציבות את הנשים במרכז "הבימה", מתוך ניסיון לבדוק מהו הנשי וכיצד הוא מוגדר בתרבות העכשווית. כזוהי למשל עבודתה של ג'וזיאן ונונו. ונונו מחפשת את המהות הנשית באמצעות פעולה של דיבור.

עבודה של יעל בלבן

בעבודת וידיאו המוקרנת סימולטנית בשלושה מסכים שונים, היא פורשת נרטיב אישי של אישה ערירית, החושפת בפני הצופה את סיפור חייה מאז עברה מכפר קטן בדרום צרפת אל העיר הגדולה פריז. קרעי הזיכרונות מהם נרקם סיפורה האישי קשורים הן במעמד המוגבל שהיה לנשים כשהמספרת הייתה צעירה, והן בניסיון של המספרת להתקומם כנגד ההתניות המגדריות שנכפו עליה באמצעות פעולה של דיבור.

גם דבורה מורג קושרת בין הקיום הנשי ובין ההשפעה העצומה של המילה, אלא שאצל מורג זו לא המילה המדוברת אלא דווקא המילה הכתובה. מורג מציגה את הכתיבה הקאנונית, שמונצחת באלפי ספרים עבי כרס, כפעולה של דיכוי מגדרי. באמצעות איסוף אקראי של ספרים שנזרקו לרחוב היא בונה מיצב גדול שמורכב כולו ממילים.

אז מהו בעצם הנשי? עבודה של דורית פלדמן

אל המילים היא קושרת דמויות מיתולוגיות כמו ונוס (שנולדה מן הראש של האל זאוס) או ולדה (שנחטפה ונאנסה על ידי זאוס). את הדמויות היא כורכת אל הספרים באמצעות שיער ראשן. כפיתת הנשים המיתיות אל המיתוסים הפטריארכלים הכתובים בספרים אף מקבלת משנה תוקף באמצעות המשמעויות המיניות המיוחסות לשיער במסורת היהודית ("שיער אישה ערווה").

בתוך כך מעלה המיצב שאלות הנוגעות לידע, למידה ומגדר. שאלות אלו זוכות לנראות בולטת על רקע חלל התצוגה, ששימש בעבר כבית הספר של ילדי שכונת הדר.

מהי אישה? כל התשובות נכונות

אז מהו אם כך הנשי (?), האם זו האישה העוצמתית שעומדת בחזית עבודתה של דורית פלדמן, כשמאחוריה

מתנוססות-נכנעות יצירות המופת של תרבות המערב בדמותו של עמוד פאלי? או שמא זוהי האישה ערופת הראש של יעל בלבן, דמות ש"נארגה" מאלפי תוכים מצוירים בדיו המשווים לדמות הנשית שבריריות מסוכנת?

דומה כי אף אחת מהתשובות אינה בהכרח נכונה. האישה היא זו, גם זו וגם זו - היא תשלובת של הקשרים, נסיבות והחלטות אידיאולוגיות. חלקם מטעינים את הדימוי הנשי במאפיינים אותנטיים ייחודיים, בעוד אחרים מבקשים למזג אותה עם מה שנחשב בתרבות לגברי.

ואולי השאלה הזו בכלל לא חשובה. חשוב יותר להבין את הנשי והגברי כדימויים תרבותיים דינאמיים, החותרים כל אחד בדרכו למימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בו. כי רק הכרה מסוג כזה היא בחזקת הכרח ממשי לטיפוח חברה שוויונית, מעשירה וצודקת.

"לא בהכרח נשי (?)", אוצרת - שירלי משולם, גלריה פירמידה בחיפה