אות הצטיינות
הקאמבק של ימי ראשית המדינה ברב-המכר המפתיע "אות מאבשלום", שכתבה נאווה מקמל-עתיר, מזכיר כי גם למראות היסטוריים נושנים יש רגעים חדשים של הולדת. ולמה בדיוק זכה הספר הזה להתנפלות הביקורת?
גם מי שקורא ביקורות ספרים רק ברפרוף על כותרותיהן – ככה כנראה קוראים הרוב – התקשה להחמיץ לפני כחודש את ההתנפלות הפראית של מבקר המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", יוני ליבנה, על רב-המכר המפתיע "אות מאבשלום" שכתבה נאוה מקמל-עתיר.
ליבנה מצא לנכון לפרסם ממש "אזהרה לצרכן" מפני הספר, שאותו כינה בין השאר "מביך וילדותי", "פיאסקו" ו"אפס אחוזים של כיף". מאוד לא מדויק. למעשה, הקשר בין ההתלהמות הביקורתית לבין הספר עצמו רופף למדי.
עתיר מקמל. מוקסמת מדמותו של אבשלום (צילום: יואב איתיאל)
יש אמנם ב"אות מאבשלום", המגולל את סיפור חייו של אבשלום פיינברג, גיבור מחתרת ניל"י, איזה צד פטריוטי תמים, דידקטי משהו, ונכון שניתן לראות בו במובן מסוים ספר נוער (מקמל עתיר היא במקורה סופרת ילדים מצליחה, וזהו ספרה הראשון למבוגרים) – אבל זהו גם טקסט שכתוב בצורה סוחפת ומיומנת, בעברית משובחת ובלתי-קלישאית. וכן, מה לעשות, ניכר שהמחברת אוהבת מאוד את הסיפור הציוני.
בקיצור, זוהי טעות לחפש אירוניה ותחכום ספרותי מסוג מסוים ב"אות מאבשלום" – הוא מלכתחילה לא משחק במגרש הזה. ובמגרש שהוא כן משחק בו נמצא לו קהל קוראים גדול ואמיתי - דבר שראוי לכבד. הצלחת הספר מזכירה במשהו את הקאמבק שהיה בעשורים האחרונים לשירה בציבור של זמרת הארץ, וכמובן את ההצלחה הוותיקה של ספרי הילדים ההיסטוריים שכתבה דבורה עומר, כדוגמת "שרה גיבורת נילי". יש עדיין ביקוש בארץ לאהבת הארץ, למה לסקול אותה באבנים?
מוטב כבר שנלך בגדולות
גיבור "אות מאבשלום" הוא אבשלום פיינברג, הילד העברי הראשון מבני עליית הביל"ויים, ממקימי מחתרת ניל"י ומי שמת במדבר סיני במשימת ריגול כלשהי (ומגלעין התמר שהיה בכיסו צמח דקל אבשלום הידוע). לצד הסיפור העיקרי על חייו מלידתו ועד מותו, מתגלגלת העלילה באפיק עכשווי נוסף, שבו מתחקה אחר הגיבור גרפולוגית תל-אביבית צעירה, אשר כתב-ידו של אבשלום הגיע לידיה בדרך מיסתורית והסעיר אותה והוציא אותה למשימת בילוש.
ניכר כי מקמל עתיר מוקסמת מדמותו ההרפתקנית, הרגשית, טובת-העברית וההולכת בגדולות של אבשלום ("אז למה לנו כל העניין הזה", כתב דוד אבידן, "מוטב כבר שנלך בגדולות"), אשר עוד מילדותו היה "חזון העצמות היבשות" של יחזקאל הטקסט המכונן בנפשו.
לא לגמרי ברור מהו השלב שבו עובר הסיפור מן הידיעה ההיסטורית אל הבדיה הספרותית, והיכולת הנבואית-משהו שבה ניחן הגיבור, למשל, שייכת כנראה מעיקרה לחלק הבדוי. בכל אופן, שיעור הקומה הרוחני של אבשלום הוא חלק מהותי מכוחו של הסיפור.
אמנם ההומור של מקמל-עתיר, במקומות שבהם היא מתפתה לאתנחתות קומיות, הינו מסורבל משהו, אבל גם זה נבלע בתוך השטף הסיפורי הרהוט בעל העין הציורית הטבעית.
אציל רוסי תחת עור סמוק שמש
העניין הסיפורי קשור גם בעצם גלגול העלילה החם והקצבי – למשל, בתיאור אביו של אבשלום המנסה לפייס את האם הכעוסה לאחר שהתנתק ממנה לחודשים ארוכים במשימת התיישבות כלשהי: "היא הביטה בו, באיש שראה את עצמו כבן הארץ, אבל מתחת לעורו הסמוק משמש נשאר אציל רוסי בעל גינוני טרקלין מעודנים ומכמירי לב. היא הביטה בו, באיש שלא פעם חשדה בו שהוא אוהב את האדמה יותר משאהב אותה, וראתה בו עכשיו איש עצוב המבקש לחזר אחריה, להפריח את המדבר שקם בנשמתה (...) מצפֶה שתושיט לו חיוך".מדובר בנתחי היסטוריה עסיסיים הקמים כאן לתחייה; מהקמת המושבות הראשונות (גדרה, ראשון לציון), דרך רכישת האדמות בידי יהושע חנקין, הנשוי לדודתו של פיינברג, וניסיון ההתיישבות בחדרה מוכת הביצות הממאירות והתנכלויות הבדואים והשלטון הטורקי והקמת המחתרת וכל השאר. מי שהשתעמם בשיעורי ההיסטוריה בכיתה, יוכל אולי להתעניין כאן מחדש. מי שמעדיף לעקם את האף - יעקם את האף.
"אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל-עתיר, הוצאת "ידיעות אחרונות", 527 עמ'
לכל כתבות המדור לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
