לעוף כמו ציפור (כמעט) על מקצרת דשא עם חבל

שתי מחשבות הטרידו את מנוחתי בדרך לנקודת המפגש: הראשונה, למה אני מתעקשת למצוא לעצמי חוויות שמצריכות יקיצה בשעה רבע לחמש בבוקר. השנייה, למה אני מתעקשת לעלות על מקצרת דשא שקשורה לחיתול, ולנסות לעוף עם זה בשמיים.

מה קרה, נגמרו לי העיסוקים? יש לי ילד בבית, ובעל אוהב עם עיניים כחולות, ואמא שלא מפסיקה לדאוג כבר ארבעה עשורים, וזה יום שישי לכל הרוחות, ואנשים שפויים בגילי יוצאים לארוחת בוקר זוגית ואחר כך, בדרך לסייאסטה, מעלעלים בנחת בעיתוני סוף השבוע.

מצד שני, אני מכירה את עצמי טוב מדי וידעתי שאין שום סיכוי שאני אפספס את ההזמנה של עמי חמצני להצטרף אליו לטיסת בוקר בטרקטורון מעופף (בקאי בשפת העם, או ממ"ג בשפת המקצוענים: מצנח, ממונע, גלגלי) מעל הפרובאנס הישראלי (הגדרה והבטחה שלו).

אז מצאתי לי טייס ממ"ג שיש לו שם שמתחרז בעצמו, והנה אני דוהרת בעקבות ההזמנה לשדה התעופה המאולתר של חמצני וחבורתו. תשכחו מדיוטי פרי וכל מה שחשבתם שאתם יודעים לגבי שדות תעופה או מסלולי נחיתה. כשאמר שניפגש ב"שדה" הוא לא צחק מר חמצני; הוא באמת התכוון לשדה. כזה שמגדלים בו חיטה או תפוחי אדמה, או כל מה שמוכן לצמוח עליו.

אין שלטים, אין בדיקות ביטחוניות, אין מגדל פיקוח ואין מטוסים. יש שדה גדול, שחבוי לו אי שם בין מושב בית חנניה לכביש החוף, ועליו כמה מקצרות דשא. סליחה, טעות. הן רק נראות כמו מקצרות דשא. בפועל, הבעלים שלהן, שהם גם הטייסים, פורקים אותן מהנגרר, מחברים להן מצנח, נותנים גז והעסק הזה פורש כנף ומתרומם באוויר. לא להאמין. זה נראה כמו מקצרת דשא, זה נשמע כמו מקצרת דשא, זה חסכוני כמו מקצרת דשא, וזה טס בשמים!

קללות חד-סטריות ודעות קדומות

אוקיי. אחרי ההקדמה הזו, הגיע רגע הגילוי הנאות. ב-1991, כשמצנחי הרחיפה הראשונים נחתו בארץ האבות, כיאה לחובבת אדרנלין ממותגת, רצתי ונרשמתי לקורס. נרתמתי מרצוני החופשי למצנח וקפצתי מהמצוק ליד חוף נתניה, וכעבור כמה מפגשים כבר זרקו אותי מהמצוק התלול שיורד מרמת הגולן אל עבר הכנרת.

מה ששכחו לספר לי הוא דבר כזה שנקרא תרמיקה - עמוד של אוויר חם המתרומם כלפי מעלה בתנועת מערבולת - ואני נשאבתי היישר לזרועותיו המזמינות של אלוהים. במקום לרדת למטה לכיוון המדריך המבועת, נשאבתי אל על, כשכל מה שמפריד ביני לקרקע שהתרחקה ממני במהירות היה סמרטוט קשור בכמה חוטים.

האירוע הזה לפני 18 שנה סתם את הגולל על חוויותיי כטייסת מצנחי רחיפה. בהמשך הוצאתי רישיון טיסה ואפילו נהפכתי טייסת מסחרית, וקשריי עם עולם הטרקטורונים המעופפים היה בעיקר של קללות חד-סיטריות. אני ממריאה משדה התעופה הקטן שליד הרצליה, ובדרך כמעט אוספת כמה מצנחי רחיפה ממונעים, ששכחו לשמור על גובה הטיסה ונסקו לגבהים לא להם.

רוית מתגברת על טראומה ישנה ומתכוננת להמראה (צילומים: חגי אהרון)

זה מתחיל להתרומם...

מצוידת בדעה נחרצת לא ממש חיובית הפקדתי את חיי בידיו של הטייס חמצני. אחרי שהסביר לי על עקרונות הטיסה הבטוחים בטרקטורונים מעופפים, הוא שלף בעבורי חרמונית שלא הייתה מביישת שום משלחת ארקטית, הניח על פדחתי קסדה משוכללת בעלת קשר פנים, והעלה אותי על הטרקטורון החדיש והמשוכלל שלו.

לפני שהספקתי לברר איפה נמצאות שקיות ההקאה, יצור הכלאיים הזה כבר היה באוויר. חמצני, שקלט בעיניו החדות להקה עצומה של ציפורים, סובב את המצנח הישר ללבה של הלהקה. זה היה השלב שבו הגוף שלי המשיך לפעול ללא דופק. כל טייס שמכבד את הסטיק שלו יודע, שטיסה וציפורים, עם כל הכבוד לפנטזיה, לא ממש הולכים יחד. ברוב המקרים זה נגמר במנוע כבוי ובנחיתת אונס.

הדבר הזה ממכר!

אלא שכאן התגלתה עליונותו המופלאה של הטרקטורון המעופף ככלי טיס שחי בשלום עם ציפורים, פשוט בגלל שאפילו הן עפות יותר מהר ממנו - מה שאומר שהסכנה היחידה היא שתחטוף רסס לא נעים מצינורות הפליטה שלהן. עם מהירות טיסה מרבית של 50 קמ"ש, גם צמד נחליאלים בגמלאות יעקפו אותך בעלייה לכרמל.

אחרי שמצאתי שוב את הדופק והצלחתי להסדיר לעצמי את הנשימה, שיחררתי את השרירים שהתכווצו מאימה והתחלתי ליהנות. מה זה ליהנות- הכי שבעולם! הדבר הזה ממכר! זה איטי, זה פתוח, זה גמיש והכי חשוב, אפשר לטוס עם זה ממש אבל ממש נמוך, ועם קצת דמיון בהחלט אפשר להרגיש כמו ציפור (רק בלי להזיע ולהתעייף).

שתי דקות אחרי שהתחלתי לבנות אהדה כלפי כלי הטיס שבתוכו ישבתי, ואפילו הרהרתי קלות באפשרות של קורס שלם כדי שאוכל גם להטיס את המקצרה בעצמי, קלטה עיני את ההגאים של הטרקטורון המעופף. הגאים זה בשפה המקצועית; בפועל, מדובר בחבל המחובר לקצה המצנח, שבעזרתו מתמרנים את הסיבובים.

נכנסים ישר אל תוך להקת הציפורים

למרבה השמחה, הסתבר שהטרקטורון המעופף חי בשלום עם הציפורים

המחשבה שהגאי הכלי המעופף תלויים בחבל שמאוד מזכיר את החבל שצמוד לפלאפון שתלוי על הצוואר של הבן שלי, שוב גרמה לי הפרעות קצב ודופק בלתי-סדיר. אלא שבדיוק בשלב שבו שקלתי לשחרר לעבר חמצני אותות מצוקה, הוא חג מעל לרכס הכרמל ואפילו שלל הסופרלטיבים שלו בזכות יופיה של הארץ היו מיותרים.

האוויר היה שקט ויציב. לא היה זכר לערפיח המגעיל שרובץ דרך קבע מעל ערי המרכז. הים בהק מנגד, הכרמל נמתח מתחתינו במלוא גאווה, ולרגע קטן אחד הרגשתי חלק בלתי-נפרד מהנוף הקסום הזה. ברגע ההוא, שבו הצלחתי להיפטר מהדעות הקדומות, מהחששות הפולניים ומהפרנויות המלומדות שלי, התחלתי ליהנות והתמסרתי לחוויה במלואה.

בהמשך הטיסה גיליתי את הפוטנציאל של הטרקטורון המעופף ככלי עבודה של צלמי פפראצי. אחרי שחלפנו על פני הווילות של קיסריה ומפרץ הדייגים של ג'יסר א-זרקה קיבלתי הוכחה שגם לנו יש עדיין חופים לבנים ובתוליים; צריך רק לדעת איפה למצוא אותם. וכדאי כמובן שיהיה לך איזה טרקטורון מעופף שיביא אותך לשם.

מה עם קצת פרטים?

אז כמה עולה התענוג? תלוי לאן אתם שואפים לנסוק. האפשרות הטובה והחסכונית ביותר היא למצוא חבר שיש לו טרקטורון מעופף בחניה של הבית. אחרי כמה חודשים החבר'ה האלו מחפשים מתנדבים שיטוסו איתם, וככה ניתן לחוות את הטיסה בלי לשלם.

אם פנקס הכתובות שלכם לא כולל חבר עם טרקטורון מעופף אתם יכולים להגיע ל"דביר מצנחי רחיפה" הנמצאים בשדה הפתוח שסמוך לחוות רונית, אחרי פסי הרכבת, בדרך האחורית המובילה למושב בני ציון. בדביר מציעים טיסות היכרות של 30-20 דקות תמורת 450 שקל.

לא היה זכר לערפיח המגעיל שרובץ דרך קבע מעל ערי המרכז

אפשר להרגיש לרגע חלק מהנוף הקסום

אם אחר כך תחליטו שאתם נורא רוצים להשלים גם קורס לקבלת רישיון הטסה לטרקטורון מעופף, זה יחשב לכם שיעור ראשון וירד ממחיר הקורס - 12,500 שקל, תמורת קורס של 16 שעות.

אחרי זה יהיה לכם רישיון דרגה 1, ואם תרצו לקחת עמכם עוד נוסע תצטרכו לטוס עוד 25 שעות במשך 3 חודשים, לצבור עוד כמה שעות עם מדריך, להתנסות בנחיתה ללא מנוע ולזכות ברישיון דרגה 2. שעת הדרכה עולה 400 שקל, ואחרי שיהיה לכם רישיון תוכלו לשכור את הטרקטורון המעופף תמורת 450 שקל לשעת טיסה.

בית ספר נוסף, "בקאי ישראל בע"מ", נמצא במנחת הדרים (במחלף הדרים), בצד המערבי של כביש מספר 4, ליד כלא תל מונד. כאן גם מלמדים לטוס בטרייק, גלשן ממונע (בעל כנף משולשת).

המחירים זהים, ואולם כאן אין השכרות של כלי טיס, ולאחר שמוציאים רישיון צריך לקנות טרקטורון מעופף לבד או בשותפות. טרקטורונים משומשים עולים כ-40 אלף שקל, ויש כלים משוכללים שמחירם מאמיר ל-100 אלף שקל ויותר.

אגב, בדומה לעולם התעופה הכללית, שבו מספר הנשים אינו עולה על 5% (בעולם, בארץ המצב הרבה עגום יותר), גם כאן מספרן זעום, ומדובר בכמה נשים בודדות שהוציאו רישיון וגם עושות בו שימוש וממשיכות לטוס. אבל אולי זה סתם בגלל שאין להן חשק לקום בשעה רבע לחמש בבוקר כדי להתניע את מקצרת הדשא.