"גבר זקוק כל הזמן לביצועים והישגים... בעוד שאשה אינה זקוקה לביצועים על מנת להתקיים, היא זקוקה לביצועים על מנת לקבל הערכה".
הציטוט הזה לקוח ממאמר חכם, מרתק ועשיר ברעיונות, "ברוך שלא עשני אשה" זה בעצם ביטוי של חולשה,
מאת הרב מניס פרידמן, שהתפרסם באחרונה בערוץ יחסים. המחשבה הראשונה שלי, אולי השגויה, היתה שמדובר בדעות קדומות. האם באמת אין נשים שזקוקות כל הזמן לביצועים והישגים? האם באמת אין גברים שזקוקים לביצועים על מנת לקבל הערכה?
הרושם של חשיבה סטריאוטיפית הולך ומתחזק ככל שממשיכים לקרוא את המאמר:
"אם תפשיט מהגבר את כל הגינונים החיצוניים, אם תיקח ממנו את המכונית, את הכסף, את הנעליים האופנתיות – אז הוא חש שאין כלום, רק עפר. (...) לאשה אין תחושות כאלה. אין לה פחד או חשד לגבי האפסות שלה. (...) גברים נקראים תוקפניים משום שיש להם צורך במשהו שאין להם. נשים נקראות פסיביות משום שהן לאו דווקא רוצות מה שאין להן; הן אוהבות את מה שיש להן".
כל הגברים וכל הנשים הם כאלה? אני רוצה בעצם לשאול שאלה אחרת. בהנחה שהחלוקה המיננית של הרב תקפה, לא משעמם לחיות בזוגיות בין נשים וגברים כאלה?
אני מסתכל על עצמי. יש לי מכונית לא רעה, אבל אני אוהב יותר לנסוע ברכבת, או ללכת ברגל; אין לי נעלים אופנתיות; אני מתלבש באופן נחבא אל הכלים ואני די מרגיש שאני מוכן, יחסית, להסתפק במה שיש לי. אני מסתכל על החברים שלי וגם הם כמוני. אולי אנחנו יוצאי דופן, אבל אנחנו גברים בכל זאת. אני מסתכל ברחוב שלי. יש גברים ויש גברים. כך גם לגבי נשים. יש כאלו יש כאלו. אולי הרוב, בשני המינים, דומים למאפיינים המצוטטים לעיל, אבל האם די ברובם כדי להצדיק משפטים סוחפים כמו אותן קביעות של הרב פרידמן?
יש אמנם מאפיינים משותפים לנשים לעומת מאפיינים משותפים לגברים, כפי שניתן ללמוד ממחקרים שונים, אבל לא ברמה כזו של מוחלטות. המחקרים מדברים בעיקר על נטיות שהן תוצאות של הבדלים ביולוגיים בין המינים. הם משאירים בכך פתח רחב למגוון לא מבוטל של התנהגויות שונות בתוך כל מין, כולל בנושאים של תוקפנות והסתפקות במה שיש.
הקשר הפרשני שעושה הרב בין אופן הבריאה השונה של אדם וחווה לבין תכונות אופי של המין הגברי והמין הנשי הוא יפה בפני עצמו, בה בעת שהוא עלול לעודד חשיבה סטריאוטיפית.
דעות קדומות הן רעה חולה של דרכי החשיבה. הנגיף שלהן יודע להסתתר, במשך שנים, מתחת לכל מיני אמיתות, מדעיות או חובבניות, חכמות להפליא או מטופשות, ומתחת להרבה מאוד מילים יפות, ולפעמים, ככל שאותו נגיף פוגש את הנגיף של האנוכיות, יש לו התפרצויות של גסות רוח.
הרב פרידמן הוא לא כזה. הוא חכם. הוא כתב מאמר שמעורר בי קנאת סופרים. יחד עם זאת, אני מצליח לזהות את הנגיף ההוא גם אצלו.
הסכנה בדעות קדומות היא נקודה אחת. יש סכנה נוספת – דעות קדומות עלולות לשעמם את היחסים וכך גם לרדד אותם. אם כל הגברים הם אותו דבר, כמו גם הנשים, מה נשאר ליחסים בין המינים? נראה שלא יותר מאשר צורה חיצונית וסקס. התוכן הפנימי הבסיסי הוא הרי אותו דבר.
הגבר יכול להגיד לאשה מה שהוא רוצה, אולי גם להעלות רעיונות מעניינים, אבל האשה יודעת למה הוא מתכוון, כי "אם תפשיט מהגבר את כל הגינונים החיצוניים", כדברי הרב, מה נשאר ממנו? כלום. גברים, כמו גם נשים, יכולים להיראות שונים זה מזה וזו מזו, וגם להתנהג באופן שונה, אבל, ככל שרק לגברים "יש צורך במה שאין להם" וככל שרק לנשים "אוהבות את מה שיש להן", אין כבר הרבה מה לצפות זה מזה.
השאלה שלי יכולה להיות בוטה יותר. כאשר כל מי ששייכים למין אחד בנויים בדיוק על פי אותה תבנית, במה האשה שלי שונה מהאשה של החבר שלי? ככל שאנחנו יודעים לפרש אלה את אלו על פי נוסחאות, בעצם על פי מספר מאוד מצומצם של נוסחאות, מה כבר יכול להיות מעניין ביחסים מעבר לגיוון החיצוני שלנו וליכולות החושניות?
אני קורא את המאמר של הרב כיצירה ספרותית, או כיצירה פרשנית. הקשר אל האמת המדעית אינו חשוב לי. הניסוחים שלו, הרעיונות שהוא מפתח מהמיתוס של בריאת אדם וחווה, מעניינים יותר מאשר לחפש להם מקורות מחקריים.
אני גם מדבר עם אנשים שלומדים על נשים וגברים מנסיון החיים שלהם, בעיקר אולי מהניסיון האינטימי שלהם. הם צודקים ברובם. נסיון החיים אינו דבר של מה בכך.
אבל כשאני שומע גברים שאומרים שנשים רוצות רק דבר אחד וזה לפשק רגליים, וכשאני שומע נשים שאומרות שגברים רוצים רק דבר אחד מאשה וזה לפשק לה את הרגליים, קשה לי להשלים עם דעות טובות ויפות, כמו אלו של הרב פרידמן, שבפועל עוזרות לדעות הקדומות, אלו ואחרות, להתפשט ולהכות שורשים.
קשה לי במיוחד משום שהאמונה בדעות קדומות היא מקור לא אכזב ליחסים משעממים. ככל שמאמינים בהן, כך אני מניח שעומק היחסים ומגוון האפשרויות שלהם רדוד למדי. מי שיודעים מראש מה האשה או הגבר רוצים, אולי אפילו יותר מאשר לפשק רגליים, מסמנים את עצמם מראש כשותפים משעממים בכל זוגיות.
