אני לא צריכה הרבה... אני צריכה רק אחד. ופעם בכמה שנים אכן מגיע אחד כזה. אחד שיודע לראות מעבר. שיודע לזהות מי עומדת מולו ולהעריך מה היא שווה ולהבין ששווה לו לסכן קצת יותר אם הוא רוצה סיכוי לזכות בכל הקופה"
תארו לכם שהיינו יכולים לעשות עם הלב שלנו מה שעושה השממית עם זנבה. תארו לכם שבשביל להשתחרר מאהבה אחת, הייתי יכולה להשאיר את הלב שלי מפרפר בידיים של האהוב הישן ולגדל לב חדש"
נכון שתמיד אומרים לא לדבר עם בחור חדש על קשרים קודמים, אבל במקרה שלי, כל גבר שהפך לאהבה גדולה שמע בהתחלה על זה שאהבתי לפניו"
אני אף פעם לא באה לקשר חדש בלב ריק. אני צריכה לאהוב מישהו בכל זמן נתון, וככה יוצא שבשביל להכניס ללב שלי מישהו חדש צריך קודם לא מעט סבלנות בשביל להוציא את האחרון שמחזיק בו. לא כל אחד מסוגל לעמוד בזה
בחורות רבות, ובעיקר צעירות, נוטות להאמין שיש משהו מאוד מחייב ב"נתינת" הגוף שלהן לגבר. הקפדתי לשים את הפועל בגרשיים, מפני שאני כבר מזמן לא חושבת שצריך לקרוא לזה ככה. היכרות גופנית הדדית היא מבחינתי חלק בלתי נפרד וסוּפר-חשוב בתקשורת עם בן זוג. בוודאי כשהוא ותיק, אבל במידה רבה מאוד כשהוא חדש. מבחינתי, אם אין התאמה גופנית עם בן זוג או יש הבדל גדול בליבידו, זה מתכון לכישלון זוגי.
הלב... הלב זה כבר סיפור אחר.
יותר מפעם אחת הואשמתי בזה שאני "פותחת רק סדק", או "לא נותנת לאהוב אותי", או משהו בסגנון. כן, מסתבר שאפילו אני, שרק מחפשת לחלוק כבר את הלב עם גבר אחד מיוחד, מתקשה לעשות את זה כשניתנת לי ההזדמנות.
אבל רק בהתחלה...
תמיד טענתי שאני לעולם לא באה לקשר חדש בלב ריק. אני צריכה לאהוב מישהו בכל זמן נתון, וככה יוצא שבשביל להכניס ללב שלי מישהו חדש צריך קודם לא מעט סבלנות בשביל להוציא את האחרון שמחזיק בו. אפילו אם אותו אחרון כבר מזמן לא בחיי באופן גשמי. כשאני מתאהבת אפשר לסמוך על שני דברים: שזה לא יקרה ביום אחד, ובוודאי שזה לא יעבור ביום אחד.
זה די מסבך לי את החיים, מפני שלא רבים הם הגברים שיסכימו "להכניס ראש בריא למיטה חולה", ואני אפילו לא ממש יכולה להאשים אותם.
עוד מבט:
איך מוחקים מהראש את הסרט הישן המעצבן? / שרית פרקול
היכולת להגיע למצב של ניקיון מוחלט מזכרונות של מישהו שהאהבה אליו החמיצה, מישהו שאיכזב, מישהו לא מתאים, היא מופלאה. הרבה יותר קל לצעוד קדימה על פני משטח חופשי מכל מכשול מאשר לקרטע בין גרוטאות של קטעי זכרונות
מצד שני, אני לא צריכה הרבה... אני צריכה רק אחד. ופעם בכמה שנים אכן מגיע אחד כזה. אחד שיודע לראות מעבר. שיודע לזהות מי עומדת מולו ולהעריך מה היא שווה ולהבין ששווה לו לסכן קצת יותר אם הוא רוצה סיכוי לזכות בכל הקופה.
נכון שתמיד אומרים לא לדבר עם בחור חדש על קשרים קודמים, אבל במקרה שלי, כל גבר שהפך לאהבה גדולה שמע בהתחלה על זה שאהבתי לפניו. חלקם אפילו התחילו בהגדרה כאוזן קשבת או כתף להישען עליה, ואיכשהו עם האמפתיה וההקשבה שלהם קרה מה שאני קוראת לו "העברת אהבה" - אני מעבירה את האהבה ממישהו שהוא בדרך כלל כבר רק זיכרון קסום אל מישהו שהוא אמיתי וקרוב. בדומה, אני מניחה, לתופעה הזו שבה מטופל מתאהב במטפל שלו (גם היא נקראת בעגה המקצועית "העברה"),
אלא שבמקרה שלי אני לחלוטין מודעת לזה.
גם אם זה לטובת אהבה חדשה ובריאה יותר, זה קשה
אבל "העברת אהבה" היא תהליך, ותהליכים מטבעם לוקחים זמן. כשאני כבר נופלת, זה בדרך כלל חזק ולהרבה זמן, ולא פשוט לדוג אותי החוצה. התהליך הזה דורש ויתור על מישהו שאני אוהבת. וגם אם זה לטובת אהבה חדשה ובריאה יותר, זה תמיד מאוד קשה.
כשחשבתי הבוקר על הלב, נזכרתי בלטאות. השממית, למשל, משתמשת בזנב שלה להתגוננות ולמילוט. "כאשר אוחזים בה נוהגת לשחרר את הזנב שממשיך להתפתל ומסיט את תשומת הלב מהשממית שנמלטת מהמקום וכעבור זמן קצר מגדלת זנב חדש" (ויקיפדיה).
תארו לכם שהיינו יכולים לעשות עם הלב שלנו מה שעושה השממית עם זנבה. תארו לכם שבשביל להשתחרר מאהבה אחת, הייתי יכולה להשאיר את הלב שלי מפרפר בידיים של האהוב הישן ולגדל לב חדש.
אילו זה היה משהו פיזי כזה, שפשוט אפשר לנתק אותו מהגוף, נראה שהחיים היו יכולים להיות פשוטים יותר. אבל לנו יש רק לב אחד. אמנם אפשר להחליף אותו באחר, ועם הרפואה המתקדמת של היום אפילו בלב מכני, אבל עדיין... רק אחד.
יש כאלה שיש להם בלב מספיק מקום לשתי אהבות ואולי אפילו ליותר, אבל אני חושבת שאצלי קצת צפוף לשתי אהבות. מישהו אחד מצליח למלא את הלב שלי מהשפיץ ועד שתי הלחיים, כך שלא נותר מקום לאף אחד אחר.
הגבר החדש שנכנס לחיי צריך סבלנות, הבנה וכוח...כן, קצת לדחוף. לפנות מקום, להוציא החוצה, להחליף.
ועד שיימצא פתרון אחר, נראה שגם כאן המצרך החשוב והיקר ביותר הוא הזמן...
