יש אגדות המספרות כי לגברים בעלי כפות רגליים גדולות יש גם איברים גדולים אחרים. מה זה אומר לגבי נשים בעלי כפות רגליים גדולות? אחרי ההופעה נטולת הנעליים של הזמרת הנהדרת, סזריה אבורה, אמש (ה') בהיכל התרבות בתל אביב, אין מנוס מהמסקנה הבלתי מדעית בעליל - רגלי נשים ענקיות מעידות על קול גדול, נדיר ויוצא דופן. "נולדתי בלי נעליים, ואמות בלי נעליים", אמרה פעם אבורה, שנוהגת תמיד להופיע יחפה.
אבורה. קול נדיר ויוצא דופן (צילומים: דודו אזולאי)
לסזריה אבורה בת ה-68, ילידת קייפ ורדה (ארכיפלג איים מערבית לסנגל), יש קול קטיפה חם, עמוק וחודר, שמבטא כאב, תשוקה וגעגועים מולדים, שלא יבואו כנראה לעולם על סיפוקם. הקול שלה משלב את הטרגיות האינסופית של אדית פיאף, עם הניואנסים המרגשים של בילי הולידיי והבלוז המדכדך של בסי סמית.
הבלוז של בני עמה של אבורה בקייפ ורדה נקרא "מורנה": שירי עצב, צער, כמיהה, כיסופים וגעגועים. השירים שהיא מבצעת מספרים את סיפורם של בני האי, החל משירי מחאה כמו "קרנבל" ועד תיאור חיי היומיום, סיפורי ההגירה וההישרדות.
היכל מלא עד אפס מקום
היכל התרבות היה מלא עד אפס מקום במעריצים ותיקים וגם חדשים. חציו הראשון של המופע היה מאופק מאוד, ונשמר דיסטנס מסויים בין הקהל לבין אבורה, שהקפידה לעמוד על אותה הבלטה, לשיר ללא תנועה כמעט ועם הבעת תוגה קבועה שלא משה מפניה.
גם ז'אק ברל נהג לשיר כך את העצב שלו, מותיר אחריו שלולית זיעה במקום בו עמד. זאת בניגוד גמור לסטטיות המופגנת של אבורה, שאין איתה בעיה כשמאזינים לה באלבומים, אבל אין מה לעשות - למרות כפות הרגליים היא מעט מאכזבת על הבמה.
התחילה סטטית, המשיכה בריקודים
תנועה נרשמה דווקא באגף האורקסטרה המרשימה והאיכותית שליוותה אותה; מערכות כלי ההקשה הכתיבו את הקצב לכנר, לסקסופוניסט, לשני גיטריסטים (אחד מהם עם קוואקיניו-גיטרה ברזילאית), לבסיסט ולפסנתרן.
בחלקו הראשון של המופע היה זה הלהיט "Sodade" (שהביא אותה לידיעת העולם ב-1992) ששבר לראשונה את הריחוק, ואז היא פצחה במספר שירים מאלבומה החדש והמצויין "Nha sentiment", שבו הושם דגש לא על ה"מורנה" דווקא, אלא על מקצב ה-"זינהה", שהוא מהיר מעט יותר, אבל עדיין מביע רגש רב.
שברה את הריחוק עם Sodade
באלבום החדש אגב, מלווים את אבורה מספר מוזיקאים מצריים, והעיבודים הם של המלחין המצרי פתחי סלאמה, שאמר עליה כי היא מזכירה לו מאוד את אום כותום בחום, במקוריות, ברגש וברוגע שלה. אבורה סיימה את חציו הראשון של המופע עם "Isolada", להיט ענק נוסף שלה.
את החלק השני היא פתחה דווקא עם "בסמה מוצ'ו", הבולרו המקסיקני שנכתב ב-1940 על ידי קונסואלו ולאסקאס, שיר יפה כידוע, אבל משומש כדבעי, וכזה שאין כבר מה לחדש איתו לכאורה. בכל זאת, הבולרו המפורסם והשחוק הפך אמש
ליצירת מופת מחודשת - בלדת המורנה הפרטית של אבורה, ששרה אותו בקול השמנת שלה, בהשפעה אופיינית של הפאדו הפורטוגזי, הסמבה הברזילאית והצלילים המזככים של כלי ההקשה המערב אפריקניים.
החלק השני היה הרבה פחות סטטי, ואבורה אפילו פצחה בתנועות ריקוד קטנות ומענגות, שגרמו לרבים באולם לחוש געגועים לקייפ ורדה, למרות שמעולם לא היו שם, ואף לשיר בפורטוגזית למרות שאינם מבינים אף מילה. "סזריה, ז'טם בוקו", צעקה מישהי מהקהל בצרפתית, בקול חנוק מהתרגשות.
בהדרן הזמינה אבורה את הקהל להתקרב אליה לבמה ולרקוד, ועשרות נענו ונהרו למרגלותיה. היא לא יכלה לעמוד בתחינות, והוסיפה לרשימת השירים בהדרן גם את "אפריקה" הנהדר שלה. בסוף ההופעה אי אפשר היה שלא להשתוקק לקאצ'ופה, המאכל הלאומי של קייפ ורדה - נזיד נפלא המורכב מגרעיני תירס מיובשים, שעועית, ירקות תבלינים ונתחי בשר חזיר או טונה המושרים במרינדה. יש מקום בתל אביב שמגיש את המנה הזו?
