עמוק אל תוך העונה השלישית של "מד מן" ("הגברים של שדרות מדיסון" בדימוס), ועדיין קשה עד בלתי אפשרי להסביר את הקסם של הסדרה. מה שבטוח הוא שהדבר החמקמק הזה קיים את ההבטחה. 16 מועמדויות לפרסי אמי ושש זכיות,
כולל זאת של סדרת הדרמה הטובה ביותר, לסדרה שמשודרת בערוץ כבלים נישתי בארה"ב, מבהירה שלפחות עוד מישהו חושב ככה, ועדיין, מה יש בה, ב"מד מן", ששובה את הלב?
"מד מן". מה סוד הקסם שלה?
קשה להגיד שזאת העלילה כי שליש מהעונה השלישית, שכבר שודרה בארה"ב וכעת הגיעה ל-HOT3, עוברת בתחושה שכלום בעצם לא קורה. הדמויות עדיין משוטטות בג'ונגל של שורות מחץ מושלמות ומהירות סטייל "הבית הלבן", אבל בדיליי של 40 שנה, בעיצוב מוקפד - תוצאה של תחקיר תקופתי שירד עד לרמת הגודל של התפוח בסיקסטיז, כשמעל הכל מרחפת הקרירות הרגשית והמסיכה החברתית שמאפיינות את התקופה (תחילת שנות ה-60). ואם זה לא אחד מאלה, זה חייב להיות כל השאר.
כל השאר הוא כנראה העובדה שאנחנו יושבים במכונת זמן קטנה וצופים בדמויות כצופים יודעי כל ולא יודעי-כלום. מצד אחד ההיסטוריה האמריקנית היא דמות מפתח בסדרה, שמציירת את השינויים בחברה האמריקנית ומשתמשת בשחקנים שלה כניצבים בסיפור הזה. אנחנו מכירים את ההיסטוריה. אנחנו יודעים מה הולך לקרות. אם "מד מן" היתה רק מראה מדויקת של העבר לא היינו חוזרים.
מאושרים אך אומללים
אבל "מד מן" מצליחה להכניס צבע לתקופה שהתרגלנו לראות בשחור לבן, תרתי משמע. בתיווכה מקבל נפח מוזר הפער שבין האחידות החברתית וההשפעה העצומה של ה'כולם' על ה'אחד', ומנוגדת כל כך לאווירת ה-א-פוליטיקלי קורקט שמאפשרת גזענות, שוביניזם ונשים בהריון שמעשנות ושותות את עצמן לדעת.
רגע אחד אנחנו צופים בדמויות משחררות את מה שהפך לקלישאות של
עולם הפרסום, כאילו מדובר בהברקת המאה, או לגחך מול המבוכה הגדולה שפגי אולסן יוצרת אצל הקולגות שלה כשהיא מבקשת לעשן איתם מריחואנה, אבל שניה אחר כך נדהמים עם המבט על הפנים של אשתו של סאל, ברגע שהיא הבינה שבעלה לעולם לא יהיה מאושר איתה או עם כל אשה אחרת. "מד מן" מאפשרת לנו להיכנס לחיים של אנשים שהתרגלנו לראות אותם כקריקטורות של עשור, ולגלות שבעצם מתחת לכל זה הכל נשאר אותו הדבר: המורכבות, החסכים, הסודות.
"אני רק רוצה שהכל יהיה מושלם", אומרת בטי, אשתו ההריונית של דרייפר, שקיבלה אותו חזרה הביתה אחרי שכמעט זרקה אותו בסוף העונה השניה, כי אשה אמיתית לא באמת מסוגלת לזרוק אוצר כמו דרייפר. גם דרייפר רוצה שהכל יהיה מושלם. מתחת לכריזמה הקטלנית והבלורית המושלמת שלו הוא בסך הכל עוד סוד שמנסה למצוא מקום חשוך להתחבא בו. ואם דון דרייפר שהוא בחור לבן, מבריק, בניו יורק של שנות ה-60, לא מסוגל להיות מאושר, אנחנו יכולים להיות רגועים ולברוח לטלוויזיה שלנו בלי יסורי מצפון. אין צורך לרדוף אחרי ההיסטוריה, היא תשיג אותנו בזמנה הפנוי.
