משה בתיבה משולשת
התערוכה המשולשת, במלאת שנה למותו של משה רוזנטליס, חושפת צייר שאיתגר אותנו במיוחד בניגודים שבין צורות אנושיות לכתמי צבע שאינם מסמלים דבר
במלאת שנה למות משה רוזנטליס מוצגות שלוש תערוכות, למעשה תערוכה משולשת, בבית רוזנטליס ביפו, בהנְגר 2 שמעבר לכביש ובבית האמנים תל אביב. כמו משה קופפרמן (שתערוכה שלו הועלתה החודש בגלריה גבעון), רוזנטליס נמנה על אחרוניו של עידן - כאלו שהלכו לעולמם בשנים האחרונות.
רוזנטליס. מאחרוני העידן (צילומים: אבי אמסלם ורן ארדה)
לא אצטרף למנתחי הניתוח ההיסטוריציסטי, לפיו הרוח (במובן התרבותי, Geist) צועדת בקו ישר עם הזמן, לפיו האמנות היא ראי התקופה בבחינת הכרח. במיוחד אינני סבור שיש "צו שעה" המחייב אמנים לפעול על פיו. אבל לפחות מבחינה עובדתית, אין אף אחד מבין האמנים המתבלטים היום שמפגין זיקות ומידות אמנותיות דומות לאלו של אמנים כמו רוזנטליס.
שמו של רוזנטליס הוא לא הראשון וגם לא העשירי שעולה כשמדברים על מודרניזם ישראלי, אולם בהחלט יש בצייר הזה משהו ייצוגי; ביצירתו הוא לא נוהג לכרות איזו נישה רעיונית ולפעול בתוכה (בניגוד לקופפרמן למשל), ואולי בגלל זה כתבו שקשה להלביש על רוזנטליס פרשנות.
יש בו משהו ייצוגי
כיוון שיש בציורים שלו גם אקספרסיוניזם מופשט "פר אקסלנס" של כתמי צבע וזוויות, וגם נוסח פיגורטיבי דיספרופורציוני שמזכיר את אנרי מאטיס ופאבלו פיקסו, התוצאה מגלמת פנים רבות של המודרניזם. אבל עם זאת שרוזנטליס הוא כל כך בתוך הז'אנר, הוא בכל זאת יחודי: די לראות מספר עבודות שלו כדי להכיר בעתיד את טביעת האצבע.
לצבוע את ניו יורק בצבעים של פריז
ההשפעה הפוביסטית ניכרת בשימוש שלו בצבעים רוויים מאוד, שהגבולות ביניהם לעיתים תכופות חדים, ליצירת ניגודיות עזה, אפילו קולנית. ההשפעה ניכרת גם בצביעתו דמויות אנושיות בצבעים שאינם צבעי עור - כמעין פרודיה על ההצללות הכחולות של הפוינטיליזם. מה שמרתק הוא הנסיון לגרור אסתטיקה פוביסטית של צבע גם אל תחום האקספרסיוניזם המופשט: כמו לצבוע את ניו יורק (מעוז המופשט) בצבעים של פריז.
התוצאה מגלמת פנים רבות של המודרניזם
בין היצירות המוצגות בבית רוזנטליס אפשר למצוא עבודות בסגנון ריאליסטי, מדיוקנאות נפלאים ועד סירות דייגים. בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי השתלם רוזנטליס הצעיר בוילנה, לא מבחירה אלא מכורח המציאות: המורים שלו הכירו ציור ופיסול מודרניסטי, אבל לא העזו להראות אמנות "דקדנטית" לתלמידיהם מחשש לגמור בסיביר.
כשנתקל לראשונה באמנות מופשטת בוארשה, בדרכו ארצה, נתקף הלם. כשראה אמנות מופשטת במוזיאונים ישראלים, הוא אמר "נעשיתי קטן כזה, לא ידעתי מה שמתרחש" (כפי שצוטט בסרט התעודי הטוב "רוזנטליס – דיוקן עצמי").
וגם בארץ נתקל במשטור ממסדי, אמנם ממין עדין יותר: הצייר הגדול מרדכי ארדון, מהמודרניזטורים של בצלאל ובעת ההיא איש משרד החינוך, אמר לו את המשפט המתנשא: "אתה בחור מוכשר, אבל ייקח לך עשר שנים עד שתשתחרר מהריאליזם הסוציאליסטי" (רוזנטליס מודה שזה לקח לו יותר).
מדיוקנאות ועד סירות דייגים
בשוֹק התרבותי ובתכתיבים החדשים בכל זאת היתה מקופלת הבטחה של חופש אמנותי. רחוק מלהיות הולך בתלם או קורבן אופנה, רוזנטליס מעולם לא נהה אחרי קבוצת המופשט המבוססת "אופקים חדשים". הוא התקדם בכיוון משלו, התעניין פחות בצורות ויותר ביחסי צבעים.
בין הים למוזיקה
רוב האמנות המוצגת לנו עתה היא מהתקופה המופשטת יותר של רוזנטליס; בבית האמנים מוצגים ציורי אקריליק ובהנְגר 2 הדגש הוא על שמן, ועל שלושת העשורים האחרונים לחייו. תימה אחת שאפשר לזהות בציורי הנגר 2 היא הים, שרוזנטליס עבד קרוב אליו בין אם ביפו, או בחיפה שפעל גם בה.
רוב התערוכה היא מהתקופה המופשטת
תימה נוספת היא המוזיקה; "לצייר מוזיקה" אהבו ציירי מופשט רבים בעקבות קנדינסקי. גם ה"מופשט הלירי" בו התנסו אחדים מאותם אנשי "אופקים חדשים" כיוסף זריצקי, יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי, ביקש לדמות במידת מה את הפן התחושתי וגם הקצבי של נגינת מוזיקה.
אבל בעוד שאצלם ההשראה המוזיקלית מחליפה לחלוטין את הדימוי הפיגורטיבי, רוזנטליס מתבלט בכך שבציוריו אפשר לזהות דמויות נגנים וכלי נגינה. יש ציירים שניערו את עצמם לחלוטין מציור פיגורטיבי, אפילו ריאליסטי, ועברו למופשט גמור. את רוזנטליס "רדף" הפיגורטיבי כל חייו. לפי עדותו, הוא נהג להתחיל ציור בנקודה פיגורטיבית יותר ואז "לתקן" למופשט, שחס וחלילה לא יהיה הציור פיגורטיבי מדי.
הפיגורטיבי רדף אותו כל חייו
כנראה שבסתר חשוב היה לו להשאיר עוגן במציאות ניתנת לזיהוי. הוא צייר את צלילי המוזיקה בהפשטה, אבל רצה גם שתהיה – ולו בכמה משיכות מכחול שאין לטעות בהן – עדות לפסנתרנית, לחלילן או לנגן הלאוטה.
סך הכל, הציורים שלו נגישים מאוד, קל לאהוב אותם, אבל אני לא רואה את השילוב של המופשט עם הפיגורטיבי כסוג של הקלה או הליכה לקראת הקהל. דווקא יש בדבר משהו מאתגר: הניגוד שבין הצורות המזוהות לנו כאנושיות, או דומות לנוף כלשהו, לבין כתמי הצבע שאינם מסמלים דבר, מאמץ את הראש ובעיקר את הלב.
אוי למי שמסיים רשימה ביקורתית בקלישאות כמו "האמן לא קיבל מקצת מן הכבוד הראוי לו" או "רוצו לראות", אבל במקרה הזה הפיתוי גדול. מדובר בציורים עסיסיים שהעיניים מביטות בהם בצמא.
רוזנטליס, בית רוזנטליס יפו, הנְגר 2, בית האמנים תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
