"הגברת האפלה של הדנ"א": משימת התאבדות
מבקרת הספרות הנודעת ברנדה מדוקס, לקחה על עצמה משימת התאבדות כשהחליטה לעבור מכתיבת ביוגרפיות של משוררים לכתיבת הביוגרפיה של המדענית והאייקון הפמיניסטי רוזלינד פרנקלין. רן לוי סבור שהיא יצאה מנצחת מהמשימה הזאת, בכך שכתבה ספר עם מעט מדע והרבה מדענים
כתיבת מדע פופלארי היא אמנות קשה ומתסכלת. הסופר נדרש לעמוד בכל האתגרים הספרותיים המקובלים - סגנון, שטף, סיפור - ובה בעת להקפיד שההסברים הטכניים אינם מייגעים ושוברים את רצף העלילה. הספר שהביא אותי להרהר באמנות חמקמקה זו הוא "רוזלינד פרנקלין: הגברת האפלה של הדנ"א", מאת ברנדה מדוקס (ידיעות ספרים 2009, מתרגמת: עדי מרקוזה-הס).
על פניו, ברנדה מדוקס לקחה על עצמה משימת התאבדות. מדוקס - מבקרת ספרות של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט - היא סופרת מוכשרת ועתירת-פרסים, אבל כל הביוגרפיות הקודמות שלה עסקו בדמויות ספרותיות כמו המשוררים ויליאם ייטס ודיוויד לורנס. הביוגרפיה היחידה שלה שמתקרבת לעולם הטכני היא זו של אליזבת טיילור, וגם זה רק בגלל שטיילור הייתה נשואה לפועל בניין (בין היתר). צריך אומץ רב כדי לגשת, מנקודת מוצא זו, לסיפור כה מורכב וטעון כמו שערוריית גילוי מבנה הדנ"א.
רוזלינד פרנקלין הייתה פיסיקאית בריטית שעסקה, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בחקר גבישים באמצעות הקרנת ומדידת פיזור של קרני X (קרני רנטגן). בשיאה הייתה פרנקלין, ככל הנראה, המומחית הטובה בעולם בתחום זה. נפתולי הקריירה שלה הביאו אותה לעסוק בחקר הדנ"א - המולקולה הנושאת את המידע התורשתי של התא - בדיוק בצומת ההיסטורית של ידע, מזל וטכנולוגיה שהביאה את פרנסיס קריק וג'יימס ווטסון לפענח את המבנה המדויק של המולקולה הלוליינית המפורסמת.
המדידות והתצלומים שעשתה רוזלינד פרנקלין היו אבן דרך חיונית בשביל המוביל אל אחת התגליות החשובות בהיסטוריה - אבל גורלה היה טרגי במיוחד: היא נפטרה מסרטן בגיל צעיר, מבלי שזכתה להכרת הממסד המדעי בתרומתה. קריק וווטסון זכו בפרס נובל על גילוי המבנה הספיראלי של הדנ"א ומאז ועד היום, פחות או יותר, הם נאלצים להתמודד עם האשמות חוזרות ונשנות כך שגנבו את תוצאות מחקריה של פרנקלין ועשו בהם שימוש ללא ידיעתה ומבלי שנתנו לה את הקרדיט הראוי.
פרנקלין הפכה עם השנים לאייקון פמיניסטי קלאסי, דוגמא מובהקת למדענית מבריקה שדפקו אותה רק בגלל שהייתה אישה. פרנקלין היא קדושה מעונה, קורבן על מזבח קידום האישה. אבל במפגן אומץ מעורר יראה ברנדה מדוקס - אישה! - לוקחת פטיש והורסת את האייקון הפמיניסטי הזה במו ידיה. התאבדות? קמיקאזה.
הסגנון שבו בחרה מדוקס מעיד על כך שהיא מגיעה מעולם המשוררים ולא מעולמם של סופרי המדע הפופולרי. הספר דל יחסית בתיאורי מולקולות וגבישים, טכניקות של מדידות פיזור קרני X והסברים פיסיקליים. מי שמקווה לצאת מעברו השני של הספר מצויד במבוא לגנטיקה שנה א', צפוי לאכזבה.
ההסברים המדעיים מופיעים רק באותם המקומות שבהם הסופרת חשה שפשוט אי אפשר להתעלם יותר מהעובדה שפרנקלין עבדה במעבדה. אבל את מה שהקורא מפסיד בהסברים מדעיים הוא מרוויח - ובגדול - בנקודת מבט מרתקת ומדהימה על העולם שבו חיים ופועלים המדענים. נקודת מוצא זו הופכת את 'הגברת האפלה של הדנ"א' לאחד מספרי המדע המשובחים של השנים האחרונות.
בלי רחמים, בלי קלישאות, בלי הנחות
בביוגרפיה של רוזלינד משרטטת מדוקס דיוקן הרחוק מאוד מהאידיאל הפמיניסטי. היא אינה מרחמת על פרנקלין כשהיא מספרת לנו שהפיסיקאית בת ה-38 מעולם לא שכבה עם גבר, למרות שלא הייתה לסבית: היא פשוט הייתה אישה מתוסבכת, שילוב של חינוך בריטי נוקשה ומוח מבריק עד להתפקע.
בזמן שחברותיה נישאו והביאו ילדים לעולם, פרנקלין השתעשעה בהתאהבויות נעורים אבודות מראש בגברים בלתי-ניתנים להשגה. מערכות היחסים המוצלחות ביותר שלה היו עם זוגות נשואים - שם היא חשה הכי פחות מאויימת, כנראה - ורק לקראת סוף ימיה חוותה אהבה אמיתית. גם זו, למרבה הטרגדיה, לא הספיקה להבשיל לפני שהתפרצה אצלה המחלה הארורה.
גם בתיאור יחסיה עם שאר המדענים שסביבה, ובמיוחד הגברים שביניהם, מדוקס אינה נכנעת לפיתוי שמציגה הקלישאה הפמיניסטית. נכון, אנגליה של החצי הראשון של המאה העשרים הייתה שוביניסטית - בחלק מהמוסדות האקדמאיים עדיין נאסר על נשים להחזיק במשרות פרופסור בכירות - אבל זה לא העיקר. על פי תאוריה של מדוקס נדמה שהמורכבות ביחסיה של פרנקלין עם הסובבים היא תוצאה של היותה בת למשפחה יהודית עשירה ואריסטוקרטית.
חלק מהמדענים האחרים ראו בה, שלא בצדק, סנובית. הם ייחסו את הקשיחות וחוסר הסובלנות שהפגינה לעיתים ליהירות מעמדית בריטית טיפוסית, במקום לעובדה שהיא פשוט הייתה מדענית קפדנית ומקצועית שהבינה שכדי לפענח את המבנה המסתורי של הדנ"א צריך להפיק תצלומים מושלמים. לא פחות.
כשמדוקס מתארת את האופן שבו התנהל המירוץ לגילוי הדנ"א היא מצליחה להעביר לקורא את המורכבות האמיתית של תהליך הגילוי המדעי. אין קלישאות ואין הנחות. המדענים בספרה של מדוקס הם לא גאונים גדולים מהחיים אלא דמויות קטנות, אנושיות. ג'יימס ווטסון ופרנסיס קריק, שתי דמויות מיתולוגיות, הם נחמדים ותחמנים, חכמים וטפשים, ישרים וכזבנים - בדיוק כמו כולנו. פרנקלין אינה עסוקה בהרהורים בלתי פוסקים אודות מעמדה כאישה בעולם גברי, אלא בטרדות היומיומיות של השגת מימון למעבדה והתנצחויות עם אביה הדומיננטי לגבי שאלות פוליטיות. מדוקס מציגה לנו את עולם המדע בדיוק כפי שהוא.
אנחנו, הקוראים בישראל, נמצא בספר בונוס מעניין במיוחד. פרנקלין הייתה יהודייה (הלורד הרברט סמואל, נציג המנדט בפלשתינה, היה קרוב משפחתה) ואפילו ביקרה בארץ זמן לא רב לאחר קום המדינה. רוזלינד פרנקלין נטתה להתעלם ממוצאה: היא כיבדה את כל המסורות והמחוייבויות המשפחתיות, אבל לא הייתה פעילה כמעט בשום נושא 'יהודי' (יוצאת דופן היא העזרה החשובה שהגישו היא ומשפחתה לפליטים היהודים שזרמו לבריטניה מגרמניה הנאצית). הנקודה היהודית ושאלת האנטישמיות - סמויה וגלויה - והשפעתה על חייה של פרנקלין, זוכה להתייחסות נרחבת מאוד.
התשובה לשאלה המרכזית בספר- האם ווטסון ופרנסיס גנבו את התהילה מרוזלינד והותירו אותה שדודה מאחור בדרך אל הנובל - אינה חד משמעית. ברור שבלעדי עבודתה לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל ברור גם שפרנקלין לא הבינה בעצמה את תוצאות מחקריה. היא פספסה את המבנה האמיתי של מולקולת הדנ"א - סולם לולייני המתפתל סביב עצמו - ואפילו אחרי שווטסון וקריק פירסמו את תגליתם עדיין היו לה ספקות לגביה. הגיבורים של מדוקס אינם עשויים מקרטון: אף אחד אינו מושלם ויודע הכל.
ברנדה מדוקס יצאה ממשימת ההתאבדות שלה באופן מעורר הערצה. היא מביאה ביוגרפיה מדעית עם מעט מאוד מדע אבל הרבה מאוד מדענים. למי שנמשך לצדדים האנושיים של סיפורי הגילוי הגדולים, ופחות לתגליות המדעיות עצמן, 'הגברה האפלה של הדנ"א' הוא ללא ספק קריאה מהנה.
רן לוי הוא סופר מדע ומגיש הפודקאסט 'עושים היסטוריה !', על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה.
לפנייה לכתב/ת 
