והחרדית הזו היא אני?

קרה שלאחרונה הייתי ביותר מדי אירועים בהם התבקשו אנשי אקדמיה לנאום על מה שהם מכנים "החברה החרדית". אחרי שכחכחו פעמיים למיקרופון ושאלו "שומעים אותי בסוף?", החל הדרשן להרביץ את תורתו בקהל, עם הרבה מאוד מילים מפוצצות ושימוש נרחב בגוף שלישי. הצופים החילונים שישבו באולם המלא מפה לפה עשו אוזנם כאפרכסת, שמא יפספסו ולו הברה, ורק אני חיפשתי איזו מרצפת ברצפה להיבלע תחתיה.

בכל פעם שהמגזר עובר "סקירה אקדמאית" בידי איש מחקר, עובר בי רגש בלתי נמנע של גיחוך. לא מדובר חלילה בשנאת עמי ארצות אל תלמיד חכם מהאקדמיה שניגש אל הפודיום. זה משהו אחר לגמרי. מדובר בתחושת אי-נוחות עזה שחוֹוה אזרח ישראלי זה עידן עידנים כשחייו מתוארים כסיפורי האריות של מוטי קירשנבאום או עדויות מן התופת העיראקית של יורם בינור. משהו בסגנון שבטים נידחים באמזונס, ולא מציאות חיים חמש דקות מתל אביב. קשה להישען אחורה בנינוחות ולהאזין לסיפורי אלף לילה ולילה על הקורות אותם ב"שמורה" ועל מפגשיהם עם אישים מיוחדים "מעבר להרי החושך", רגע לפני פרסום הספר "מסעותיי עם שלוימל'ה".

זה לא נעים לשבת בפורום אקדמי ולשמוע את המרצה המכובד מתפייט על הכובע עם הסרט, מדד השטיחות ודקויות הקוטר, בהתרגשות של זאולוג שמתאר נמר סיבירי בסכנת הכחדה. לא נוח לשמוע תיאורים מפורטים, תרשימים ומראי מקום לצורת לבושם של גברי ונשי המגזר. גם ראיונות ממקור ראשון עם בלניות במקווה ונהגים של אדמו"רים ידועים לא מתקבלים בברכה. בעיקר כשכל הטוב הזה ערוך למופת בהרצאה מדוקדקת שמקטלגת למינים ותתי-מינים, ממש כמו בספר ההוא של דרווין.

עיקר הבעיה נעוץ בכך שבמקרים רבים הנואמים לא לגמרי מדויקים, בלשון המעטה. הדקויות והניואנסים הנהירים לעיני כל דרדק חרדי לא מוכרים להם. הטעויות והשגיאות שנאמרות שם לא נקלטות אצל קהל המאזינים המציצן, זה שעייף מלצפות בסתר בבית "האח הגדול" ומעדיף גרסה אקזוטית יותר ומתוחכמת מספיק שתעמוד בתו התקן המחמיר לתחומי עניין נאותים, כיאה לאינטלקטואלים.

הדוגמה החיה

כחרדית יחידה באולם (אם כי בדרך כלל אנחנו מגיעים בזוגות, לצורך הגנה) את פתאום מגלה שהעיניים של הנוכחים עובדות קשה כדי להסתכל עלייך כמוצג חי ונושם, ובמקביל לא להחמיץ את המרצה והשקופיות. בינתיים, את בעצמך עובדת קשה לא פחות, כדי לא להיתקל במבטים החקרניים

השמורים לדגימות, ועומדת בפיתוי שלא לחלק לנוכחים משקפות שדה ראויות. פתאום מתברר שהוזמנת כדי שתשמשי סוג של דוגמה חיה.

ואם כל זה לא היה מספיק, והדיון האקדמי כולל את שלב השאלות הפתוחות, אלו במושבים שליד חשים לפתע צורך כפייתי לשאול אותך קושיות הזיות, כמו אם לא חם לי עם פאה על הראש? (כן, במיוחד ביולי-אוגוסט) ואם אכלתי פעם פסטה? (מה פתאום? רק קיגל וגפילטע פיש).

אז לכל הסקרנים שלא הספיקו להסתקרן איתי באופן אישי. כן, חרדים הם בני אדם, כן, יש להם אהבות, אכזבות, חלומות ושאיפות. לא צריך לשבת 40 דקות בהקשב כדי לגלות שכולנו אותו דבר, עם שטריימל או בלי. ואם אתם רוצים לשאול משהו, קצת חטטני - קורה, לא נורא. במקום לשרוף עוד ערב על מציצנות במסווה של הרצאה אקדמית כדאי שתשלחו הודעה בפייסבוק, לי או לאחד הדוסים האחרים. חפשו, יש שם מלא. מי יודע, אולי אפילו ניפגש לכוס קפה, עם קיגל כמובן.