אלימות יש גם בבית הדין

אמנם לפני שנים לא רבות התכנסו ארגוני נשים וקבעו כי לאיש אשר לא נותן גט לאשתו ייקרא בשם הנקלה - "סרבן גט". ואכן, קריאה בשם, היא התחלה טובה של הגדרת הבעיה וסימון המאבק החברתי. אולם החברה עדיין לא יצרה מונח שיש בו כדי לשקף את מעשה הנבלה שעושה סרבן הגט במונעו מאשתו את החירות הבסיסית והחופש להקים משפחה אחרת.

השפה, כידוע, משקפת את התפישה שלנו לגבי המציאות וגם יוצרת אותה. לפיכך ניתן להניח כי הסיבה שהחברה לא סימנה את מניעת החופש של אדם להקים משפחה ולהינשא לאדם אחר כסוג של אלימות היא משום שהחברה עדיין לא השתכנעה והפנימה שיש כאן מעשה אלים.

בית הדין הרבני בוודאי לא סבור שיש כאן מעשה אלים. אדרבה, מדוע לכנות זאת כאלימות? הרי הזכות של בעל להחזיק באשתו כקניינו - ולא לגרשה אם אין עילה הלכתית שמתקבלת על לב הדיינים - נתפשת כזכות בסיסית יהודית מקדמת דנא! אין סיבה לדידו של בית הדין לומר על אדם כזה שהוא נוהג באלימות.

בית המשפט האזרחי, לעומת זאת, סבור אחרת. בשורה של פסקי דין בעניין תביעות נזיקין בגין סרבנות גט קבע בית המשפט בשנים האחרונות כי הפגיעה של סרבן הגט היא פגיעה מובהקת שניתן לכמת אותה,

ולקבוע לה מחיר. לדעת בית המשפט, מדובר בפגיעה בכבוד האישה וחירותה, בזכותה למימוש עצמי, באוטונומיה העצמית שלה ובזכותה להינשא וללדת ילדים.

ועכשיו, כשברור לנו שבעלים סרבני גט מתעללים בנשותיהם התעללות עגינותית או התעללות גטית שיש לשלם עליה מחיר - הבה נלך עוד צעד אחד ונשאל: האם בית הדין הרבני, כאשר הוא עומד מן הצד וצופה בבעל המתעלל באשתו, ולעיתים אף מעודדו לעשות כן, אינו שותף לאלימות נגד האישה?

מה דעתכם, למשל, על החלטה הזו של בית הדין הגדול במקרה של בני זוג אשר פרודים שמונה שנים, והבעל דורש מן האישה לוותר על כל פסקי הדין מבית המשפט האזרחי: "ועל כן טוב תעשה האישה ובא כוחה, וכן הבעל ובא כוחו, לשבת ולהגיע להסכם הוגן ולהתגרש כהסכמת שני הצדדים שרוצים גט". מה זה רבותי, אם לא אלימות?!