ההחלטה על חלוקת הארץ התקבלה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 בניגוד
גמור לדעתם של תושבי הארץ הערבים, שהיוו כ-70% מהאוכלוסייה. גם בקרב היהודים נשמעו קולות לא מבוטלים של מתנגדים, אך לגביהם אין בנמצא אומדנים.
מרגע שהתקבלה ההחלטה, ההנהגה הציונית ספרה את תושבי הארץ לפי קו החלוקה בין יהודים לערבים, וקולות ההתנגדות בקרב היהודים נטמעו בקול שהפך דומיננטי ו"מייצג". עמדת ההנהגה בעד החלוקה וההצדקה ללא סייג של שימוש באלימות כדי לכונן את המשטר היהודי, הוצגו כדעת היהודים כולם.
יהודים חרדים, קומוניסטים, פציפיסטים ובעלי תודעה אזרחית שהתנגדו לתוכנית החלוקה לא זכו לקטגוריה משלהם בשיח ואין כמעט נתונים על מאבקם. גם השכחה זו היא תוצאת פעולתם של אותם מנגנוני מדינה שהשתלטו על השיח האזרחי, שארגנו את מכלול היחסים בין תושבי הארץ סביב אותה חלוקה הרסנית לפי מוצא אתני, בין יהודים לערבים.
הערבים שחיו בפלסטינה-א"י במשך מאות שנים על פני כ-90% מהשטח, התנגדו מההתחלה לתוכנית החלוקה של ארצם ואף סירבו לשתף פעולה עם גורמי האו"ם ששקדו על הכנתה. התוכנית נרקמה אפוא בין מוסדות האו"ם להנהגה הציונית, שזכתה כך להכרה כהנהגה של מדינה בדרך. לתושבי הארץ הערבים לא היה כמעט סיכוי בתוך מערך הכוחות שהלך ונוצר: מדינה (יהודית) שבדרך וארגון של מדינות (או"ם) התומך בה.
במסגרת המפה הדיפלומטית, הצבאית והמדינית החדשה הזו הם הפכו ל"חסרי מדינה". החלטת האו"ם הייתה רגע מכריע בהפיכת הערבים מתושבים בארצם ל"חסרי מדינה", וזאת עוד בטרם נעשו לפליטים. המדינה שהלכה והוקמה בארצם לא רצתה בהם ולא הייתה בנמצא מדינה אחרת שרצתה בהם.
ההצבעה על תוכנית החלוקה (מתוך אתר הכנסת)
הגיון התנגדותם של רוב תושבי הארץ לתוכנית החלוקה לא זכה כמעט לשום התייחסות. במציאות שבה נוצר מקום רק לשני סיפורים מתחרים, שצמחו כביכול מהזדמנויות שוות, הוא הובנה כמאפיין של "מנטליות לא-רציונלית" או של "הסיפור שלהם".
הפלסטינים הוצגו כמי שהחמיצו את ההזדמנות ש"ניתנה להם" וטעו לכל אורך הדרך בבריחה ההמונית, בפעולות האיבה, בשיתוף הפעולה עם המתקפה של צבאות ערב. היהודים לעומתם הוצגו כמי שקפצו על ההזדמנות שניתנה להם והשכילו להפיק ממנה את המרב.
בין היהודים היו יחידים או קבוצות אחדות שתפסו את הארוע שהומט על הפלסטינים כאסון מיד עם התרחשותו. אבל כדי להוכיח זאת נדרש מאמץ מיוחד, סירוק נגד כיוון ההיסטוריה. ואכן, עד היום לא נכתב מחקר היסטורי שיטתי שיאסוף אחת לאחת את השותפויות המסחריות, הכלכליות, החברתיות, התרבותיות והאזרחיות בין יהודים לערבים שחוסלו ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, לטובת הבניית היחסים לאורך קו החלוקה הנוקשה בין יהודים לערבים, בין נשלטים ללא-נשלטים, בין אזרחים לאזרחים-נמשלים-צבאית.
אך היעדר עדות היסטורית מבוססת כזו אין פירושו שאפשר להניח כמובן מאליו שכל היהודים היו שותפים ליצירת אסונם של הפלסטינים ולהכחשתו. הנחה זאת, לא רק שאינה מבוססת, היא משכפלת את החלוקה החדה וחסרת התקווה בין יהודים לערבים, משמרת את תפיסת האסון שהומט על הפלסטינים כ"אסון מנקודת מבטם" ומנציחה את המום האזרחי שיצירת האסון ככזה הטילה באלה שחוללו אותו ובצאצאיהם.
כיום, 62 שנים אחרי שתוכנית החלוקה חצתה את יושבי הארץ – יהודים וערבים – והבנתה אותם כשני לאומים אוייבים, הגיע הזמן לבחון מחדש ובאור ביקורתי את הפורענות שחלוקה זו זרעה ולחשוב כיצד לאפשר לכל תושבי הארץ - אלה שהיגרו אליה במרוצת השנים ואלה שגורשו ממנה בשביל להקים כאן מדינה רק לחלק מן התושבים - לעצב לעצמם משטר בדמותם, בדמותה של חברה מעורבת שתשכיל לקיים את חגיה הדתיים והלאומיים בתחום הפרטי, תשחרר את המדינה מעול הלאום ותאפשר לה לשגשג כמדינה אזרחית.
אריאלה אזולאי, עמותת זוכרות
. מרצה בתכנית לפרשנות ותרבות, אוניברסיטת בר אילן.
עבור העם היהודי, החלטת החלוקה לשתי מדינות, יהודית וערבית, היוותה הישג. העם הערבי נשבע להכשילה ויצא למלחמה שבסופה הפסיד חלק ניכר מהשטחים שיועדו למדינה ערבית ובהם הגליל, המשולש ויפו.
הידעת?
מרבית מדינות העולם מכירות באופן רשמי בגבולות החלוקה כבגבולותיה החוקיים של המדינה היהודית, ולא בגבולות הקו הירוק. העובדה שגם בירושלים המערבית הנמצאת בגבולות הקו הירוק אין שגרירויות זרות, אפילו לא של ארה"ב, קנדה ואוסטרליה ידידותיה המסורתיות של ישראל, היא הראיה הברורה לכך.
ערפאת הצהיר לא אחת כי תוכנית השלבים לשחרור כל פלסטין עומדת בעינה. תנועת החמאס קוראת להשמדת ישראל ולהקמת פלסטין השלמה. סעיף י' באמנת התנועה קורא להשיב את מסגדי פלסטין החרבים לפעילות, בדרך להשבת העולם למסלולו התקין.
העקורים והפליטים מחזיקים בידם את המפתחות לביתם ואת נסחי הטאבו המעידים על בעלותם ומייחלים לשיבתם. הם רואים עצמם גֵרים במקומם החדש. יוצאי צפוריה המתגוררים בנצרת מגדירים עצמם כצפאפרים - יוצאי צפוריה. כמוהם תושבי ג'יבליה בעזה - פליטי ג'יבליה היפואית, אליה הם עורגים לשוב.
התנועות האסלאמיות וועדי העקורים השונים דורשים מהמדינה להחזיר לפעילות את כל האתרים הדתיים החרבים – מסגדים ככנסיות ולחזור ולקבור את מתיהם בבתי הקברות הנטושים. הם מבקשים להפוך את משכנות המתים לבתי החיים באמצעותם ישובו לחורבותיהם ויקימו מחדש את פלסטין הערבית על גבי ההתנחלויות הישראליות - אחיהוד היא בירווה, אשקלון היא מג'דל וקריית שמונה היא חאלסה.
בדרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כדאי להפנים את העובדה שמעל רבע מיליון ערבים ישראלים מחכים לרגע שבו יגיע תורם. ועד העקורים מייחד את יום הנכבה "שואת העם הפלסטיני", הצהרת בלפור והחלטת החלוקה, ודורש להשיב את העקורים לאדמותיהם, עם כל יתר הפליטים.
בשיחות טאבה בדצמבר 2000, דרש הוועד מהפלסטינים שלא לוותר בנושא זכות השיבה תמורת קבלת זכויות ריבוניות בירושלים. נציגיו הבהירו שכל החלטה שיקבל אש"ף בעניין העקורים, תיחשב חסרת ערך.
הפלסטינים מסתמכים על הסכמי דייטון (הסכמי השלום בבוסניה-הרצגובינה משנת 1995) בעניין הפליטים, כמתכונת הניתנת ליישום גם בעניינם: סעיף 7 עוסק בזכותו של כל פליט לשוב לביתו ובזכותו להמירה בפיצויים. סעיף 10 עוסק בהקמת מנהלה שתיישם את ענייני השיבה ותבטל חוקים הפוגעים בזכויות הפליטים דוגמת חוק נכסי הנפקדים הישראלי, שעיקל את רכושם של הפליטים והעקורים.
הקהילה הבינלאומית מצפה ש-95% מתביעות השיבה ומימוש הרכוש בבוסניה ייושמו. באופן דומה, החלטת עצרת האו"ם מספר 194 מדברת על זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים ולכן מנקודת מבט משפטית אין כל סיבה להתייחסות שונה לעומת בוסניה. כיוון שבישראל רוב יישובי הפליטים הפלסטינים נותרו ריקים, הרי שאין מניעה ליישבם באותם מקומות.
החלטת האומות המאוחדות מ-1947 הייתה הרע במיעוטו עבור העם היהודי ששאף למולדת לאומית. רק עמידה איתנה על זכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית תמנע חזרה עתידית לגבולות החלוקה.
זכויות דתיות ואזרחיות למיעוט הערבי ובתוכו העקורים, הן חובה של מדינת ישראל לאזרחיה. מאידך, היענות לתביעות יישוביות ולאומיות תביא לכריתת חבלי מולדת ולסיפוחם למדינה פלסטינית עתידית, מדינה שתלך ותתפשט בדרך זו על רוב שטחי ארץ ישראל ההיסטורית.
ד"ר יחיאל שבי, מזרחן המתמחה בסכסוך הישראלי-פלסטיני
