למי קראת פמיניסטית?

תמר משמר ערכה גליון מעולה של "עיתון 77", שמוקדש ל"נשים כותבות נשיות". הכוח והתנופה שיש בגיליון הזה נובעים לא רק מן הבחירה המשובחת של העורכת, אלא מן האמת הבוערת שיש בנושא.

הנטיה לחלק את הספרות לחלקים על פי מוצאם הביולוגי והאתני של הכותבים - נטיה שהאקדמיה התמסרה לה בשנים האחרונות - יש לה צידוק כאשר מדובר בספרות שכותבות נשים. זה לא מובן מאליו, בעיקר כשמצרפים את הקול הנשי אל איזו אג'נדה כללית של "קולות מושתקים". ויש בגליון מי שמנסה לעשות את זה.

עינהר. סיפור לא פחות ממבריק (צילום: יואב פריד)

קול מזרחי הוא המצאה קלושה, ולא כדאי לחבר אליו את הקול הנשי, כיוון שמה שמחבר את הרב עובדיה יוסף עם שמעון בלס, ואת שניהם עם שלמה אבן גבירול – הוא תיאוריה ששנות אור מפרידות בינה לבין המציאות. ועוד פחות מציאות יש בקולו של מי שאמור למלא את תפקיד הנבל בסיפור התיאורטי הזה - הגבר המערבי הלבן.

הניסיון (שאדוארד סעיד הוא האפיפיור שלו) לשים בקדרה אחת את אלבר קאמי "הלבן" ואת צ'ארלס דארווין השנוא עליו, רק כיוו שהיה גם הוא "לבן"; את אדולף היטלר "המערבי" ואת הצבאות "המערביים" שהצילו אותנו מהיטלר - הרעיון הזה הוא איוולת, שהשאלה שצריכה להישאל היא לא מה יש בו, אלא למה אנשים נבונים נתפסו בו.

אבל קול נשי הוא לא המצאה ולא פיגום כדי לתלות עליו תיאוריה. בין נשים כותבות יש מכנה משותף אמיתי; נשים כמעט ולא כתבו ספרות עד לפני מאה שנה, וגם כמעט שלא קראו ספרות. דורות רבים היו לימודי קרוא וכתוב מיועדים כמעט בלעדית לגברים (אבל חשוב לזכור את יוצאות הדופן גם בכתיבה וגם בקריאה).

אם מאה שנים קצרות שינו את התמונה הזאת מן הקצה אל הקצה, והיום נשים קוראות יותר מגברים, וכותבות לא פחות מגברים – יש כאן מהפכה, יש כאן דרמה, יש כאן מרד מרגש באפליה, מרד שעלה במחיר שנשים כותבות משלמות באופן קולקטיבי, לא רק באופן אישי.

בחלקים גדולים של העולם, וגם בישראל, נשים חיות אחרת מן האימהות שלהן, וזה דבר חדש, גם אם כבר התרגלנו. וזה לא קל: לא לנשים, לא לגברים, לא לילדים. וזה מגיע גם אל הגליון שהופיע כעת ביכולת ובכישרון.

לבה מתפרצת של נשיות מסוכסכת

יש משהו עוצר נשימה בשירים של סיגל בן יאיר ובסיפורים של נגה אלבלך שמודפסים כאן. קראתי בעבר שירים של

סיגל בן יאיר, ראיתי את כוחה, אבל כעת הכוח הזה התגבש, התרכז, סילק את המיותר. ארבעת השירים שלה בגליון הם לבה מתפרצת של נשיות מסוכסכת עם עצמה, ובאותה עת הם טעונים גם בערגה "להגן על המחשבה" מפני הסכנה שברגש עודף.

יונה וולך נמצאת ברקע הרחוק של השירים האלה, אבל סיגל בן יאיר, הרבה יותר מוולך, מחברת בין מחוזות של דימיון פרוע (עיטים, בזים, נימפות) לבין אינטלקט חד, ביקורתי, שיודע מה לקחת מתולדות הספרות (אחד השירים הוא גירסא אישית מקורית של בן יאיר לסיפור פנלופה הטווה ופורמת את האריג בציפיה לאודיסאוס).

גם שני הסיפורים הקצרים של נגה אלבלך יגרמו לאוהבי ספרות לתלות בה תקוות ולעקוב אחריה; הכל מסופר בגוף ראשון, בלשון פשוטה ובהירה, דומה יותר למכתב מאשר לסיפור. אבל המכתב נעצר, נעשה אבסורדי, נגמר במקום שונה לגמרי מן המקום שבו התחיל.

בכל אופן, הגליון הזה לא היה הישג ספרותי אם רק סופרות צעירות היו בולטות בו; גם סופרות ותיקות מופיעות כאן במלוא עוצמתן: יהודית קציר ברשימה חכמה בעקבות "חדר משלך" של וירג'יניה וולף, שרה שילה במשהו שהוא ספק סיפור ספק מסה על הקושי המובנה אל תוך התרבות שלנו לקבל "אישה סתם", ועל המפלט שאנחנו מוצאים באקזוטיקה שאנחנו מצמידים לנשים כאשר אנחנו קוראים לגיבורות הספרותיות שלנו בשמות כמו "כיפה אדומה", "מכשפה", או "פיה".

אני לא יודע אם ענת עינהר יכולה להיחשב סופרת מוכרת אחרי הרומן האחד שהוציאה, אבל הסיפור שהיא מפרסמת כאן – על מבטים מצטלבים בין גבר לאישה ועל הנשיות שהכל מקשה עליה להישיר מבט אל הגבריות שבה התאהבה – הוא לא פחות ממבריק. גם השיר גנוז של תרצה אתר עולה במורכבותו, ובכאב האצור בו, על רבים משיריה המוכרים.

בין הנחוץ להיסטרי

בגליון הזה פמיניזם נחוץ ורענן מוביל אל ספרות מעולה, אבל פמיניזם היסטרי ומלאכותי מוביל כאן גם אל כמה טקסטים חלשים ספרותית וגם מזיקים לעניין קידומן של נשים, למשל השיר הצעקני של ענת זכריה על בעל שחנק את אשתו, שפותח את הגיליון.

מי מפחד מוירג'יניות? בסך הכל, הישג ספרותי

אלימות נגד נשים היא פשע שמופיע הרבה בישראל וצריך לעשות הכל כדי למגר אותו. אבל ברור לכל, והעורכת גם אומרת זה בהקדמה שלה, שרצח של אישה בידי גבר משמש לה כמטאפורה למכלול יחסי גברים ונשים במציאות. מדובר באיוולת, זה כמו להוביל אל הקיצוניות של הרצח את ההשפלה של העובדים הזרים, או את העליבות של עובדי הקבלן לאלפיהם.

רצח לא עוזר להבין שום דבר. רצח מסתיר את המנגנונים המעודנים יותר, המסובכים יותר, שמאפשר למרר את חייהן של מיליוני נשים, שאיש לא רוצח אותן, אבל איש גם לא מאפשר להן לנשום לרווחה. מה עוד שהצבת האישה בתפקיד הנרצחת היא הצבתה בתפקיד הקורבן האולטימטיבי. היא שלילת הכוח שנשים השיגו בעמל רב, וזה רע לפמיניזם.

האישה הנרצחת היא אקזוטית וכוזבת בדיוק כמו "כיפה אדומה". הרוב הגדול של הנשים היום הן לא רק קורבנות, והן יכולות לעשות הרבה כדי להסיר מעליהן עול של דורות - סמל האישה הנרצחת לא מתאים להן.

מכיוון אחר מביאה לכאן אורלי לובין את המגמה האקדמית הרווחת והשגורה: פמיניזם שקצף סמיך של טרמינולוגיה למדנית מכסה בו על היסטריה אינטלקטואלית. אני שותף מלא לחלום של לובין שהפמיניזם יהיה רק אגף אחד במהלך כולל של שיויוון עמוק יותר לכל בני האדם. אבל מה עושים כאשר הפמיניזם לבדו מתקדם, ואילו אגפים אחרים של סדר היום השיוויוני נעצרים?

יהודית קציר. רשימה בעקבות וירג'יניה (צילום: גבי מנשה)

האקדמיה מלאה באינטלקטואלים שהורסים את הטוב בשם המושלם. במקום לברך על מה שמגלים הסיפורים והשירים שנשיות חדשה פורצת כעת אל כל תחומי החוויה האנושית, מטפחת לובין, בלשון הסתרים של הכת האקדמית, פאראנויה שקיבלה הכשר בד"צ תיאורטי (לוס איריגארי כבר אמרנו? כריסטבה כבר ציטטנו?).

פארנויה ימי ביינמית

זאת הפארוניה שחושדת בתשע מעשר פמיניסטיות שהן משתפות פעולה עם "השיטה". זאת פארוניה שלמדה מן

הנזירים של ימי הביניים שרק מי שמיטהר לחלוטין מן הרעש והסיבוך של חיי היומיום, עובד את אלוהים באמת. ואילו כל האחרים, ובעיקר כל האחרות, הם חוטאים נסתרים. התוצאה היא שבשם הפמיניזם הרדיקלי, ובשם הכת האקדמית היהירה, מקללים כאן- בלשון סטרילית – את כל הפמיניסטיות של חיי היומיום.

ואם בהיסטריה רדיקלית עסקינן, רוני הלפרין מצטטת את המשוררת האמריקנית אדריאן ריץ' בששון אקדמי וברצינות תהומית, כאשר היא כותבת על אשה שרצחה את שני ילדיה וביתרה את גופותיהם, וזה משמש לה בסיס לתיזה החתרנית לתפארת שכל אישה שונאת בעומק ליבה את תפקיד האמהות שלה עד כדי כך ש"כל אישה בחדר, כל אם לילדים, כל משוררת, חשה הזדהות עמוקה" כלפי רוצחת ילדיה. על זה כתב מאיר אריאל "כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים".

מי מפחד מוירג'יניות, גליון מיוחד של "עיתון 77", עורכת תמר משמר