אריגה ללא כוונה תחילה
הסרט "נסיג'", העוסק בכשלון מיזם אריגה לבדואיות, גורם לצופה להגיר דמעה, אך לא מסביר את סיבת הכשלון או את השינוי שיכולה המנהלת החדשה להציע. כל הקלישאות הויזואליות היו שם, מלבד המארג הגדול יותר
העלה הזה גדל ומלבלב בליבותיהם של צופים, מפני שבדרך כלל מדובר בסרטים איכותיים מאוד. לצערי, קשה עד בלתי אפשרי לקשור כתרים כאלה ל"נסיג'": הגיבורות הן נשים בדואיות גרושות או אלמנות נטושות שנותרו בשולי החברה שלהן-עצמן, בלי כל יכולת להתפרנס.
האורגות. שובתות כי שכרן לא עלה מזה שנתיים (צילום: איתן חריסי)
מיזם חברתי-כלכלי נאה, פרויקט האריגה של לקייה, ריכז כמה מנשות העיירה סביב אמנות עתיקת-יומין של אריגה בנולי קרקע, ואיפשר להן קיום דחוק אבל מכובד, במגבלות האיומות שנכפו עליהן מעצם היותן נשים בחברה פטריארכאלית מדכאת, ענייה ומסורתית.
אבל הפרויקט הזה - אנחנו למדים בפתח הדברים ואחרי כמה תמונות הכרחיות של עזובה מכמירת-לב - מצוי בסכנה. מדוע? לא ברור: יש בעיה במכירות, אבל מהי הבעיה? מדוע הגיעה אל הפרויקט מנהלת חדשה ונמרצת, ח'דרה א-סנע, ומה היא יכולה להציע לאורגות שלה, שעומדות לשבות כי שכרן לא עלה מזה שנתיים?
אלה כמה מן השאלות שאין להן מענה בסרט. אמפתיה, לעומת זאת, יש ויש. הסרט דובר ערבית, וזו בחירה מצוינת ולא לחלוטין טבעית למי שרוצה להגיע אל המסך. הסרט מציץ לחייהן הקשים עד מאוד של כמה מן הנשים האורגות, וזה בסדר גמור, מפני שעסקינן בסיפור אנושי שבו אנחנו אכן רוצים להתוודע לדמויות כדי לנסות ולהבין ולו מעט מחייהן. אבל הסרט גם מאמץ לגמרי ובאופן בלבדי את נקודת המבט של הנשים הללו, מבלי להוסיף ולו בדל אינפורמציה על הנושא בו הוא עוסק. לטעמי, מדובר בטעות.
ניחוח הכבשים, שיירת הגמלים
בשנות השבעים הרחוקות, לפני הגלובליזציה הממארת, פריטי אריגה בדואיים היו סוג של בון טון עיצובי לאנשים צעירים שהחלו לרהט את נוף חייהם, והיו מוכנים להדרים לשוק בבאר שבע כדי לרכוש פיסות צבעוניות של אריגים ושטיחים במחיר שפוי, לגרור אותם הביתה ולתהות מה עושים עכשיו עם הריח, והאם ניחוח הכבשים המעיק ייעלם אחרי השריה בטקסטיל שמפו.התקדמנו מאז? לא בטוח: אם קידמה פירושה שמטר רבוע של שטיח תעשייתי שמיוצר בסין ונמכר בנתניה על ידי חברה שוודית עדיף וזול יותר ממטר רבוע של שטיח בדואי, הבעיה של "נסיג'" אינה רק גורלן של הנשים האורגות, כי אם גם התמונה הגדולה יותר, שנעדרה מן הסרט. היו בו, אגב, כל הקלישאות הויזואליות שיוצרות אסתטיזציה-אינסטנט: ספרינט של עדר גמלים, ילדה חובטת בחמור עליו היא רוכבת משום מקום לשום מקום, גגות פח דולפים, תקריבים על פנים צרובי שמש ומוכי קור, גברים במסגד וערימת הנעליים בפתחו, גברים במרוץ סוסים, גז כבשים ועוד גז.
ההיצמדות לנקודת המבט של האורגות והמנהלת שלהן מנעה מן הבימאית לשאול שאלות טובות וראויות על אודות פרויקטים חברתיים, שלכאורה היו אמורים להיטיב עם הנשים המועסקות בהן, ובעצם קיבעו אותן במצב הקשה ממילא בו הן מצויות. מיהם התומכים בפרויקט ומעניקי המימון, ומדוע התמיכה הצטמצמה? האם בכלל אפשר להמשיך לארוג כך ולקוות לפרנסה? האם "כפר תיירותי" שיאורגן סביב פרויקט האריגה הוא פתרון נכון או רק חלום בעיניה הבורקות של המנהלת?
"נסיג'" לא נועד רק להגיר דמעה מזווית-עינו של הצופה, אלא לספר סיפור שיש בו יותר מאנחה מרוכזת על אודות מצבן הקשה של הגיבורות. השאלות הנכונות, ואולי אפילו תיווך של וויס-אובר, היו יכולים לחולל את ההבדל בין הקלולסיות הכלכלית שהוצגה כאן לבין מארג קוהרנטי ומובן יותר. חבל שלא נשאלו.
