להחליף חיתול, לעשות אמבטיה, להלביש את הבייבי-גרו בעשר שניות – את הכל מלמדים אותנו לעשות בבית החולים, אבל האם מישהו לימד אותנו כיצד לספר סיפור? האם מישהו צריך ללמד? ואולי זה מסוג המטלות ה"טבעיות" שמסתפחות אלינו כשאנו הופכים להיות הורים? כמו טיגון שניצלים, עזרה בהכנת השיעורים, מינגלניג עם אמהות אחרות?
אולי, אבל עם קצת עזרה והכוונה אפשר להפוך את רגע המפגש בין הספר, הילד והמבוגר – אתם, לרגע מהנה ומשמעותי. הנה כמה דגשים שכדאי לשים לב אליהם, המלצות שיעזרו לכם להגיש את הסיפור, להנגיש אותו, כך שהילד ירצה לחזור אליו עוד ועוד ועוד... ולא פחות חשוב – גם אתם.
התפנו מכל עיסוק אחר, נטרלו כל הסחת דעת (טלוויזיה, טלפונים, שאר רעשים) והקדישו לו כמה דקות מזמנכם, מעצמכם. זה מסר של מעשה בלבד, ללא מילים מפורשות, אבל הן מועברות הלאה והן מבקשות לומר: "אני מתפנה אליך ולוקח חלק בחוויה הזו שהיא כולה נתינה".
הלהיבו את הילד לקראת מה שעומד לקרות - במילים, בתנועות גוף, בכל האמצעים השמורים לכם, ההורים: הזמינו אותו לגשת למדף ולבחור בעצמו ספר. אולי תבחרו אחד גם אתם. בכל מקרה, לעולם אל תבטלו את הבחירה שלו. יחד בחרו פינה שקטה ונעימה לשבת בה, קרבו אותו אליכם, התכרבלו יחד, הרגישו זה את זה.
מומלץ מאוד לקרוא את הסיפור, את כולו, לפני הקריאה המשותפת עם הילד, ועוד יותר מומלץ לקרוא אותו בקול לבד, לעצמכם. כך תוכלו להכיר את הטקסט, לתרגל את המקצב והחריזה, אם יש. במילים אחרות – כך תוכלו להתכונן.
הקריאו את הספר ברגש, בהתלהבות, בצורה ברורה ולאט וכך תבטיחו לילד סיפור מהנה שהוא יישאב לתוכו. מכאן חשובה כל-כך ההיכרות המוקדמת עם הטקסט והבחירה בסיפור שגם אתם אוהבים.
הקריאה לילד היא הזדמנות להפוך לרגע לשחקנים, כשמולכם יושב קהל קטן ובדרך-כלל תאב ספרים - ילדכם הפרטי. חישבו על כך ולעולם לא תקראו ספר בצורה מונוטנית ומשעממת. במקום, "תכנסו" לטקסט, תזדהו איתו (אם כי זה לא תמיד אפשרי): תאנישו את הדמויות, אפיינו כל אחת ואחת מהן והקפידו לתת לה הגשה קבועה לאורך כל הסיפור. כיצד? באמצעות הקול, קולכם האנושי, הוא כלי העבודה שלכם. הוא יכול להפיק שלל צלילים, גבהים, גוונים, הוא בעיקר יכול להפיק ריגוש ועניין. אל תחששו לעשות בו שימוש, ואפילו מוגזם, כשצריך.
ועוד דבר – אם נקרא את הטקסט ונקשיב לו באמת, נראה שהסופר/ת נתן לנו הוראות בימוי מפורטות. שימו לב למילות רגש ופעולה שבהכרח מנחות קריאה מסוגננת: בוכה, צוחק, רוטן, לוחש, מגמגם, צועק, מפהק וכו'.
בנוסף, ובמיוחד בספרים החדשים, מושם דגש על קליגרפיה, עיצוב וסידור של המילים, וזאת מבלי להזכיר סימני פיסוק, קריאה ושאלה. אלו מֵכַוונים לצורת קריאה מסוימת: פונט גדול יותר, ריווח מוגזם בין האותיות, אי-סדר בשורות וכד'.
הפעילו בהקראה את כל החושים. מומחים קוראים לזה "קריאה מתווכת". הורים לפעוטות יודעים לעשות זאת בצורה אינטואיטיבית. לדוגמא: בשיר "בוא אלי פרפר נחמד" רובנו מקערים את היד, וביד השניה "ממחיזים" את הפרפר.
כדאי לקחת את ההדמייה הזו למקומות רחוקים. לדוגמא: כשכתוב שנופלת טיפה על האף, אפשר לגעת באף של הילד, וכשהיא נופלת על הראש – ללטף לו את הראש. כשכתוב בספר "הביצה שהתחפשה" שהילדים הריחו את הפרח-ביצה, כדאי לשאוף מלוא אויר ולדמיין שגם אנו מריחים.
כולן פעולות פשוטות אך יש להן מספר תפקידים חשובים: ראשית, ובמיוחד בקרב הפעוטות, הן מלמדות ומעשירות את עולם המושגים שלהם. שנית, הן מחזקות את הקשר עם הילד באמצעות המגע הפיזי. וחשוב מכך – הן מחלצות את הספר, את הסיפור, מן המימד של המילים והאיורים, אל תוך העולם האמיתי.
אל תקראו את הספר כאילו אתם רוצים לסיים אותו ולהמשיך הלאה, לשאר העבודות והעיסוקים (וכן, לכולנו יש עיסוקים). מדי פעם, הרימו את הראש והביטו בילדים – כיצד הם מגיבים, היכן הם בסיפור, כמה הם קשובים.
קשר עין יעזור להתאים את ההקראה למידת הריכוז של הילד ובמידת הצורך, לשנות אותה. הוא גם יעזור לילד להיות קשוב יותר. זו דרכנו ללמד אותם שכרגע אנו לוקחים חלק בחוויה הדדית שתלויה בהם, לא פחות מאשר בכם, ההורים.
אל תתרגזו אם הילד "מפריע" באמצע הקריאה, שואל שאלה או מעיר הערה. זיכרו שהכוונה אינה "לעשות וי" ולהמשיך הלאה. חשובה הדרך וההנאה שבישיבה המשותפת והאינטימית. לעתים חשובה יותר השיחה שיכולה להתעורר בעקבות הערה או שאלה.
במקרה של הפרעות בלתי פוסקות, כאלו שלא מאפשרות רצף בסיפור, מומלץ לעצור לרגע, להרגיע את הילד ולנסות להחזיר אותו אל הסיפור.
אל תפחדו ממילים "קשות" ואל תעצרו את שטף הקריאה על-מנת להסביר לילד את משמעותן, אלא אם כן זה נעשה ביוזמת הילד. אם כן, כדאי לעצור לרגע, להסביר את המשמעות בקצרה ואז, לנסות ולחזור לסיפור.
ילדים בגיל הרך נחשפים לכל-כך הרבה מילים לא מוכרות וסתומות (מה שאנו מכנים מילים "קשות") ולכן, אל לכם לפחד מהתגובה שלהם אליהן. במילים אחרות – הם רגילים לא לדעת ולא להבין הרבה דברים. וזה בסדר.
התבוננו עם הילד באיורים, התעכבו עליהם, שימו לב לתרומתם לסיפור: לפעמים הם תומכים בטקסט, הרבה פעמים הם משלימים אותו ומוסיפים לו, לעיתים הם מספרים סיפור אחר-לגמרי.
ילדים בגיל הרך, עד לשלב הקריאה העצמאית, חווים את הספור דרך האיורים בלבד. על כן הם רואים פרטים שאנו לא שמים לב אליהם כי: א. אנו עסוקים בקריאה. ב. רובנו איבד את היכולת להתבונן.
לעניין האיורים, ניתן לזהות שני סגנונות סיפור שונים: האחד טוען שיש לדבר על האיורים, אם בכלל, רק לאחר מספר קריאות ורק לאחר שהילד כבר הכיר את הסיפור. אחר טוען שיש לעשות זאת כבר מן ההתחלה – להסב את תשומת ליבו לפרטים, ללמד אותו מושגים, לשאול, להעיר.
אתם כמובן תבחרו בגישה שמתאימה למידת המעורבות שאתם רוצים להשקיע בסיפור, שמתאימה גם לילדכם.
אפשר, וזה נחמד, להזמין את הילד לספר סיפור רק דרך התבוננות בציורים, לפני הקריאה הראשונה, וגם לאחריה.
אחרי שקראתם, וחזרתם וקראתם את הספר (לפעמים לא מספיקה פעם אחת...), אפשר להציג ולהמחיז אותו יחד עם הילד, אולי לספר על-פיו סיפור אחר, אלטרנטיבי. אפשר גם "להחיות" את הסיפור באמצעות פעילות שתיעשה בעקבותיו. לדוגמא: להכין פיצה משותפת אחרי הקריאה ב"פיצה צחי" או להכין איש דשא בעקבות "העציץ הריק" וכו'.
בהקשר זה מומלץ ספרה של ורד שלאוזר-אידה, "לגעת בספור", שמעניק שפע רעיונות לפעילויות בהשראת ספרים.
ולבסוף, וכמו בכל הדברים החשובים, זה מתחיל ונגמר בנכונות. הפעם זו שלכם ההורים, לתת, להעניק. זו בעיקר שאלה של החלטה. קבלו את התיווך ממקום של רצון כן ואמיתי. אף פעם לא ממקום של לחץ ו"כי צריך". והכי חשוב, שתיהנו. יחד. כי זו המטרה האמיתית.
ליאת סגול קורנפלד, חנות הספרים אמילי ופפו
.
