שתף קטע נבחר
75
הכי מטוקבקות
    ללכת שבי אחריה
    16 שנה היא לא התראיינה. עכשיו תמי ארד מדברת: הגעגועים העזים לרון, המכתב האחרון מהשבי, ההתמודדות עם הסמל "אשתו-של",‬ האהבה בחייה, הרומן החדש שכתבה והחיים שלמרות הכל - המשיכו הלאה

    לתמי ארד אין חוש כיוון.

     

    זה מתגלה מיד, כשהיא מתלבטת לגבי מיקום הפגישה הראשונה שלנו, מחפשת מקום נטול עיניים סקרניות. היא יודעת כבר שהכתבה הזו פירושה חשיפה, אבל חיים שלמים של הרגל לא יכולים להישמט ברגע. אני מציע בית קפה שהתמחה בלהיות לא-אופנתי, חבוי בין שני עצי אקליפטוס מאובקי עלווה במושב רשפון. היא לא מכירה אותו. "חכה רגע‭,"‬ היא אומרת, "תסביר ליובלי איך מגיעים לשם",

    ואז שומעים אותה קוראת, "יובלי‭“?‬ ושומעים עוד קול נשי, צעיר יותר, שאומר מרחוק "רגע‭."‬ כדי להעביר את הזמן היא אומרת, בחצי התנצלות, "אני לא מצליחה להגיע לשום מקום בלעדיה, היא הנווטת שלי‭."‬

     

    ושנינו נתקעים. מפני שהיא יודעת - טוב ממני - שברשימת האסוציאציות המרכיבות בעינינו את תמי ארד, "נווט" היא כנראה המילה הראשונה.

     

    אנחנו עסוקים בתמי ארד כבר יותר מ‭22-‬ שנה. אנחנו עסוקים בה מאז ה‭16-‬ באוקטובר ‭,1986‬ עת נפל בצריחה מעונה אל אדמת לבנון מטוס קרב-הפצצה ‭,F4-E‬ הידוע יותר בכינויו "פנטום‭,"‬ אותה זונת קרבות קשישה ועבת ירכיים שדן חלוץ קרא לה פעם, באחד מהתקפי הפואטיות שלו, "הדבר המכוער היפה ביותר שראיתי מעודי‭."‬

     

    הוא נפל ללא התרעה, בגלל מרעום של פצצה שהופעל מוקדם מדי, מנפץ יחד איתו גם את גאוותנו החבולה. ‭28,030‬ ק"ג של מתכת בוערת בתכלת-אפור שהתרסקה מתוך שמיים בתכלת-אפור, נושאת עליה שני טילי "חוח" מונחי-חום, תותח "וולקן" עם שישה קנים הנושא 640 פגזים, ‭7,257‬ ק“ג של פצצות במשקל 375 ק"ג כל אחת, וגם - וזה הפרט המשמעותי יותר מבחינת הסיפור שלנו - שני כיסאות מפלט מתוצרת "מקדונל‭,"‬ שבתחתית כל אחד מהם ארבע רקטות המשגרות את הכיסא לגובה של 70 מטר, שבו ורק בו נפתח מצנח קטן (קטן אפילו מהמצנח הרזרבי של חיל הצנחנים) המוריד אותך לעבר הקרקע המיובלת במהירות לוכדת הנשימה של 7 מטר לשנייה, המוּעדת לשבירת רגליים או צלעות.

     

    ומתוך הרגע הזה נולדה תמי ארד בתור האייקון הכי נעלם שלנו.


    "אני מי שאני. אני מחוברת לשם שלי לטוב ולרע". ארד (צילום: ורדי כהנא)

     

    יש בחייה תמונה. אחד מאותם רגעים הנוצרים במקרה ומתמלאים במשמעות רק אחרי שנים: זה היה ביום בו פגשה את רון בפעם הראשונה. אחיו, חן, הזמין אותה אליהם הביתה "כדי להכיר לה מישהו‭."‬ היא הגיעה מוקדם והתיישבה בחצר הגדולה על הנדנדה שנמצאת שם עד היום. על גג הבית היה זרקור שכוון ישר אליה. אז היא ישבה שם, מסונוורת כמו ארנבת שקפאה מול פנסי מכונית בכביש הררי, והוא היה בפנים, מסתכל עליה מתוך החשכה.

     

    זה נמשך רק כמה שניות, ואז הוא הסתובב אל חן, שעמד לידו, ואמר "צדקת‭,"‬ והיא נכנסה ואחרי עשר דקות כבר ידעה, כמו שיודעים רק באגדות או בקומדיות שנונות בשחור-לבן עם קלודט קלובר שדומה לה קצת, שהוא יהיה האיש שלה לתמיד. ובמובנים רבים הוא היה ונשאר האיש שלה לתמיד, אלא שהוא נמצא שם - באיזשהו שם - והיא אומרת לי, "אני מציאותית, לא שמעתי על מישהו שחזר מהרי האופל אחרי למעלה מעשרים שנה‭."‬ אז היא רק יושבת על הנדנדה - על איזושהי נדנדה - יד אחת מגינה על הפנים מפני האור.

     

    * * *

     

    ביולי האחרון, במסגרת עסקת השבויים בה הוחזרו לארץ גופותיהם של אלדד רגב ואודי גולדווסר, היא קיבלה את המכתבים האחרונים שלו, שתוכנם לא פורסם עד עתה. הם נכתבו בחודשים הראשונים שלו בשבי. צעיר בן 29 כותב לאהובתו בת ה‭.26-‬ אישה בת 47 מקבלת את המכתב, פותחת אותו בזהירות. אב צעיר כותב לתינוקת שרק למדה ללכת. סטודנטית שנה ד' למשפטים יושבת ליד השולחן במטבח, מגלה לראשונה מה חשב עליה האיש שאינה יכולה לזכור.

     

    "ליקרות לי מכל, תמי ויובל,

     

    אני משתדל לשכוח אתכן, כי כל זיכרון שהוא חונק את גרוני, אבל דעו לכן שאני אוהב אתכן וכנראה אתן הסיבה היחידה המונעת ממני לחשוב על הרע מכל. אז אני רוצה אתכן בריאות ושלמות כדי שאחזור למשפחה שלמה. ואל דאגה, כל שאחמיץ מיובל נשלים בעזרת הבן הבא וזוהי 'אזהרה‭.'‬ תמי, יובל רגילה ללכת חופשי מדי ברחוב אז שמרי עליה. אל תזניחי את דייזי אפילו שקשה לך. אני מבטיח לכן את הדברים הבאים: א. אני עוד אחזור, שנה שנתיים? ב. לעולם ושוב לעולם - לא אעזוב אתכן שנית, אפילו אם אצטרך להפסיק לטוס. ג. יהיה לנו בית חם ואוהב וטוב כפי שלא היה לנו מעולם. יובלי - רק אל תשכחי אותי". 

     

    ‬אנחנו מתכתבים באס.אם.אסים:

     

    מי זו דייזי?  

    הכלבה.  

    מה קרה לה?  

    היא עברה איתי לכפר סבא, אבל הרעילו אותה.  

    את באמת מופת של מזל בחיים‭...‬ ואני חשבתי שסתם היו כמה תקלות.  

    ‭(-:‬

     

    * * *

     

    16 שנה עברו מאז הראיון האחרון שלה. לפני 16 שנה עוד לא היו טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים, ערוץ ‭,2‬ הסכמי אוסלו או עיר בשם מודיעין. לפני 16 שנה ז'קלין קנדי עוד היתה בחיים. אותה ז'קלין קנדי שאמריקה סירבה לסלוח לה על נישואיה לאיל הספנות היווני אריסטוטל אונאסיס. הם ידעו, במעורפל, שהיא אישה צעירה עדיין, שיש לה צרכים ורצונות משלה, שאיש לא הכין אותה לכך שמטוס נופל - אוּפס, סליחה - שקליע בקוטר ‭6.5‬ מ"מ מרובה צלפים איטלקי "מאנליכרקארסנו" יפלח את חייה ללא הכנה מוקדמת.

     

    אלא שאומות אינן סולחות בקלות כשסמליהן מחליטים פתאום לתבוע חיים משל עצמם. הם רצו אותה עומדת לנצח קפואה לצד הארון, הינומה שחורה מכסה את פניה, לצדה ילד בן שלוש במעיל גדול למידותיו, מצדיע לאביו המת.

     

    תמי ארד - וזה תמיד בא במילה אחת, תמיארד - מנסה להעריך, בחרדה לא מוסתרת, את מחיר השיבה מן הכפור התקשורתי. היא יודעת שאנחנו מעדיפים אותה בדיוק במקום בו השארנו אותה: האלמנה-שאינה-אלמנה, הילדה שנאלצה לגדל לבד את הילדה, האישה דקיקת האיברים העומדת לצד יצחק רבין מול אלפי משתתפים דוממים בקונגרס היהודי בטורונטו ואינה מצליחה לרסן את הרעידה. הזיכרון הקולקטיבי שלנו סוגר עליה כמו פעמון זכוכית, או כמו - ויסלח לי אלוהים על הדימוי הזה מפני שהיא לא תסלח לי - מרתף שבויים בבקעת הלבנון.

     

    ויום אחד החלטת לצאת מזה?

    "כן‭."‬

     

    ביום אחד?

    "זה היה תהליך. אחרי שבע שנים קראו לנו, הודיעו לנו שהוא כנראה מת, כי איזה שגריר איראני במדינה אירופית אמר משהו. כמה שבועות אחר כך קראו לנו שוב ואמרו שבעצם זו הייתה טעות, השגריר מכחיש. לא יכולתי להמשיך לחיות ככה‭."‬

     

    אז השתתקת?

    "יום אחד התקשרה אליי מישהי ואמרה שהיא רכזת התרבות של כמה קיבוצים בצפון והיא רוצה להזמין אותי להרצאה. בהתחלה לא הבנתי על מה היא מדברת, שאלתי אותה, על מה ההרצאה? את מתכוונת שאני אבוא ואספר על עצמי? על רון? אז היא אמרה, 'כן, בטח, ואחר כך אנשים יוכלו לשאול שאלות‭.'‬ ואז קלטתי שזהו, זה הפך להיות המקצוע שלי, אשתו של הנווט השבוי‭."‬

     

    והתפטרת?

    "הכנסתי את עצמי לתוכנית להגנת עדים‭."‬

     

    אבל איזו הרצאה זו יכולה הייתה להיות! היא הייתה הורסת אותם! הם היו מדברים על זה בחדר האוכל חודשים אחר כך! היא יכולה הייתה לפתוח, למשל, בשלוש השנים שבהן נשארה לבד ברמת דוד, בדירה של שניהם, רזה כמו שלד, יובל צורחת במיטת הילדים, דייזי ליד הדלת, מחכה כמו שרק כלבים יודעים לחכות, והיא כמעט לא יוצאת, שותה יותר מדי קפה, בוכה כל הזמן, כל הזמן, פוחדת מהמבטים, פוחדת מהאהדה כאילו הייתה לעג, מזנקת עם כל דפיקה בדלת, מדלגת שניים ושלושה לילות ברציפות מרוב פחד. "פחדתי לישון‭,"‬ היא יכולה הייתה להגיד לקהל הנפעם מעל לקרקרים ולגבינה הכחושה, "ידעתי שאם אני ארדם, אני אחלום עליו, אבל כל כך פחדתי לאבד שליטה שלא העזתי אפילו לקחת כדורי שינה‭."‬

     

    ולקחת פעם?

    "אף פעם. לא כדורי שינה, לא כדורי הרגעה‭."‬

     

    אז לא איבדת שליטה?

    "מה זה לאבד שליטה‭"?‬

     

    אני לא יודע.  

    "לרצות למות זה לאבד שליטה‭“?‬

     

    כן.

    "אז רציתי‭."‬

     

    ולא עשית שום דבר בעניין?  

    "היו התפרקויות, אבל לא הרשיתי לעצמי לא לקום בבוקר ולקחת את יובל לגן, לבית הספר, לחכות לה כשהייתי צריכה לחכות לה. לא היה דבר כזה. אני לא זוכרת שאמרתי 'קחו את הילדה עכשיו, אני צריכה להיות עם עצמי, אני בתקופה קשה‭,'‬ אפילו לא לגיסתי, או לאחים של רון, שתמיד היו שם לתפוס אותי כשאני נופלת. היו לילות שחיכיתי למכתבים. ידעתי שאורי לוברני (שהיה אז ראש צוות המו"מ לטיפול בשבויים והנעדרים - י"ל) צריך להגיע. שהוא נסע לשם ומחר מתישהו יהיה מכתב. ישבתי וחיכיתי למכתבים לילות שלמים, לילות לבנים, ואסור לי גם לספר לאף אחד. זה סודי. אסור להגיד לאף אחד. ואז בסוף הוא לא הגיע. כי מישהו מהצד השני לא בא. ואני עם עצמי, ויובל תינוקת, אי-אפשר לשתף אותה בשום דבר‭."‬

     

    * * *

     

    יכול להיות שהיא מבקשת מאיתנו את הבלתי אפשרי. שמהמקום המוגן אליו נסוגה אין לה כבר דרך להעריך את הדרך בה נפרצו כל הגבולות ב‭22-‬ השנים האחרונות: את צילום התקריב על רגל מרוטשת המציצה מתחת לסדין של זק"א בפיגוע בקו ‭,5‬ את המזוודה עם גופתה של הילדה רוז עולה מן הירקון בשלושה ערוצים בו-זמנית, את ביל פיהאן חרוש הקמטים, סגן מפקד משטרת הכבאים הוותיק של ניו-יורק, בעת שהוא רודף אחרי צלם וידאו שניסה להנציח את האנשים הצוללים כחיצים צמודי גפיים ממגדלי התאומים הבוערים בעודו צורח במלוא ריאותיו המפויחות, "האם לא נותרה בכם טיפת הגינות אנושית‭"?‬ רגע לפני שהמגדל המזרחי קרס גם עליו והביא למותו.

     

    "קראתי לא מזמן‭,"‬ היא אומרת, "את 'באהבה, גרג ולורן‭,'‬ אוסף מיילים שכתב לחברים שלו גרג, בעלה של לורן, בזמן שהוא ישב ליד מיטתה אחרי שהיא נכוותה ב‭87%-‬ אחוז מגופה בפיגוע במגדלי התאומים. יש שם משפט שחשבתי עליו המון פעמים במהלך השנים: 'הדרך להתמודד עם זה לא השתנתה - לאכול, לישון, ולעשות משהו בעל משמעות כדי להמשיך הלאה‭."'‬

     

    השאלה היא למה בדיוק יש משמעות? איזו משמעות יכולה להתחרות ברגע המפתח של חייה, שהפך לאחד מרגעי המפתח של חיינו. הנווט שנטש, הנווט שנטשנו.

     

    כמה את זוכרת אותו?  

    "המון דברים נעלמים. התמונה שלו כל הזמן לידי, תלויה בחדר השינה, אבל הוא היה צעיר וחמוד. זה מזמן מזמן. אף אחד מאיתנו לא נראה ככה. הכל נעלם עם השנים. הריח שלו נעלם, הקול שלו‭...‬ אין מה לעשות עם זה חוץ מ‭"...‬ היא נעצרת.

     

    חוץ ממה?  

    "זה יותר כואב. זה הכי כואב, בעיניי. הכי כואב שככה אתה באמת מאבד את הבנאדם, בגלל השנים שעוברות‭."‬

     

    מפני שתמי ארד בלי רון ארד היא כמו משה דיין בלי הרטייה, כמו בטהובן ללא החירשוּת, כמו האפשרות המגוּנה והכנראה-לא-נכונה שאריאל שרון חסר ההכרה הפך לאדם רזה. היא מסקרנת מעצם התחושה שחבוי בתוכה עוד אדם - פרומיתאוס הכבול אל סלע קיומנו, מנהל מאבק אבוד להיחלץ משלשלאות העשה-את-הדבר-הנכון שנכפו עליו.

     

    לפגישה השנייה שלנו היא מגיעה עם צרור דפים. "קח‭,"‬ היא אומרת, "זאת הכתבה שלך עליי. כתבתי אותה בשבילך‭."‬

     

    עד כדי כך זה מפחיד אותך?

    "כן‭."‬

     

    למה?  

    "כי יש לי כל הזמן ייסורי מצפון‭."‬

     

    על מה?  

    "על זה שאני חיה והוא לא כאן".  ‬

     

    אנחנו יושבים על הספה בדירה השכורה של יובל, בסמטה עתירת צללים החבויה מאחורי בית החולים "איכילוב" בתל-אביב, ואני קורא. זו אינה כתבה, אלא כתב הגנה.

     

    ‭..."‬כשלקחתי את ההחלטה להיעלם מהעין הציבורית זו לא הייתה החלטה מושכלת. מבחינתי זה היה קרב הישרדות על השפיות שלי, כי מבחינה נפשית הרגשתי שאני לא עומדת בעומס. לקחתי את יובל ונסענו לארה"ב לשנה, זה היה נורא. הבדידות שם הייתה עוד יותר גדולה, אבל הייתי צריכה את פסק הזמן הזה כדי להבין שאי-אפשר לברוח מעצמך. חזרנו לארץ, למשפחה, לחברים הקרובים שהיו ועודם המעגל התומך שלי, והתקשורת בארץ כיבדה את הבחירה שלי. אני חושבת שכשמעבירים מסר חד-משמעי הוא מתקבל. לא רדפו אחריי, למעט מקרים חריגים לא הטרידו אותי, ואני מאוד מעריכה את זה. עם השנים הבנתי שזו הדרך היחידה עבורי לחיות כאדם שפוי‭."‬

     

    לא שיש לה - או למישהו - הגדרה מדויקת לשפיות במצב כזה. מה בחייה אינו קשור לרון? מה יכול להיות? במדינה שהצדקנות העבירה אותה כבר מזמן על דעתה, מי מחליט איפה עובר הגבול? האם מותר לה לפרוץ בצחוק במסעדה? להפגין בכיכר? ללבוש גופייה חושפנית? לכתוב מאמר שנוי במחלוקת? ללדת? להתאהב באיש היחיד שפגשה שלא נבהל מהחיים לצד המיתולוגיה?

     

    איך הוא חי עם זה?

    "הוא לא חי עם זה, הוא חי איתי‭."‬

     

    ועם זה.

    "זה הדבר האחרון שאני אגיד בעניין‭."‬

     

    במבט לאחור, עשית את ההחלטות הנכונות?  

    "אחרי שהמכתבים מרון הגיעו בקיץ האחרון קיבלתי את החיזוק הכי משמעותי. הוא כתב שהאהבה שיש לנו נותנת לו את הכוח להמשיך. זו הייתה התשובה לדרך הארוכה שעברתי. הוא סמך עליי. הוא האמין שאני אגדל את יובל כמו שצריך. השתדלתי, עשיתי לא מעט טעויות, אבל מי לא עושה‭"?‬

     

    ומה יקרה עכשיו? האם הרגע שבו היא מחליטה סוף-סוף לדבר איתנו יהפוך לתרועת ההסתערות של פרשי האפוקליפסה הרכובים על קטנועים 250 סמ“ק, מצלמות עם עדשת "טלה" מונחות על כתפיהם בהצלבה, חוסר-הבושה המקצועי מסוכך על גופם כשריון, או שיש גם אפשרות שנייה - שדווקא כן נותרה בנו טיפת הגינות אנושית - שאנחנו יכולים להודות בזה, שאחרי 22 שנה מותר לתמי ארד להפסיק, לרגע, להיות תמיארד?

     

    * * *

     

    והעובדה שהיא נותרה דומה כל כך לעצמה אינה עוזרת. ארד היא אחת מאותן נשים שהשנים נוגעות בהן רק כאיפור קל סביב העיניים ובזוויות השפתיים. היא שמרה על השיער הפזור של הילדה הכי יפה בטייסת, וכל מי שחי פה בשלהי שנות השמונים הלא-עליזות יזהה את עיני הענבר הענקיות האלה גם אם תעבור על פניו בפיג'ו 207 האדומה-עליזה שלה ב‭110-‬ קמ“ש. לפגישה הראשונה שלנו היא מגיעה בחולצה גברית לבנה, פרושת צווארון, התחובה במכנסי ג'ינס במידה ‭.36‬ מגפי עור שחורים, קטומי חרטום. טבעת כסף אחת על יד ימין, שתיים על אותה אצבע ביד שמאל כמו רמז - או מחווה - לחייה הכפולים, ציפורניים נטולות צבע, גזוזות קצר מאוד, עגילי נקודה מוזהבים, ללא שעון, ללא צמידים או שרשראות, ריסים ארוכים ללא מסקרה או עיפרון שחור.

     

    "נולדתי בצפת‭,"‬ היא כותבת בראיון שלא היה, גחונה בשעת בוקר מוקדמת על מחשב שאינו מחובר לאינטרנט ‭")‬כי אני פוחדת שיפלשו אליי‭,("‬ "הספקתי לנשום את האוויר הצח רק חודשיים ואז הוריי עברו לכפר-סבא מטעמי פרנסה ושם עברו עליי השנים בלי בולטוּ ת יתרה. תלמידה ממוצעת, תנועת נוער, מדריכה, צבא. בגיל 21 נישאתי לרון, בגיל 24 סיימתי לימודי הוראה וילדתי את יובל, בגיל 25 הפכתי להיות אשתו של הנווט השבוי‭."‬

     

    וכמובן שזה לא עד כדי כך פשוט. אף אחד הרי אינו מתקתק את עצמו בסטקטו מבטל שכזה, אם אין שם עוד סיפור מלמטה. במקרה שלה מדובר ביום שבו היא מגלה, למרבה המבוכה, שהיא יפה. מתי זה קרה לנערות בנות דורה? הדור שהחמיץ - אם אפשר לקרוא לזה החמצה - את המנחות בגופייה-בלי של ערוץ הילדים והחינוך המיני בפייסבוק באדיבות "אחת שיודעת‭?"‬ בגיל 16?‬ אולי קצת קודם.

     

    היופי שלה מביך אותה בהתחלה, אחר כך הוא מתייצב כנתיב הבריחה. עד אז היא גדלה בבית של שתיקות, עם הורים שנשארים יחד "רק בשביל הילדים" כצו התקופה, או התנועה. אבא שלה, המורה לשרטוט שהפך לאדוני-המנהל, חוזר אחר הצהריים הביתה על האופניים, קושר אותם לגדר. הם גרים בצמוד-קרקע צנוע של ארבעה חדרים בשיכון ותיקים בכפר-סבא, לא רחוק מבית החולים "מאיר‭."‬ שכונה זעיר-בורגנית אופיינית, האורות כבים בתשע וחצי, ספר פתוח של עגנון מונח על השולחן הקטן בסלון ליד הגיליון האחרון של ‭,BURDA‬ ריח של מרק צח. אלא שהילדה, רותי, הילדה יפה, מה נעשה? היא מעריצה את סטיב מק'גארט משומן-הבלורית מ"הוואי ‭"5-0‬ ובערב מגיעים הבנים מהשכבה העליונה עם המכוניות, מצפצפים לה מקצה הרחוב כמו שראו ב"גריז" או ב"אמריקן גרפיטי‭,"‬ והיא קופצת החוצה מהר ככל האפשר, מתעלמת מהטינה הכבושה שנשארה מאחור. "זה הוציא אותו מדעתו‭,"‬ היא אומרת היום בצער.

     

    ובגיל ‭,18‬ אחרי שעברה את מבחן הזרקור, היא מגלה את רון, שמבוגר ממנה בשלוש שנים. "אני לא יפה כמוך‭,"‬ הוא אומר לה, "אבל יש לי סקס-אפיל‭,"‬ והיא מסכימה, כי באמת יש לו, ולאכזבת הבנים שום דבר לא יכול להפריד ביניהם מאותו רגע. "הוא היה בא לבית ספר עם מדים וכולם היו מסתכלים. חיל אוויר. מאוד אהבתי את זה. כולם אמרו, היה ברור שהיא לא תצא עם מישהו מהשכבה שלנו‭."‬ ואז הם עוברים לגור בדירה הראשונה שלהם, בהוד-השרון, ואחר כך בטייסת.

     

    ובגיל 21 את מתחתנת.

    "כן‭."‬ מי מתחתן בגיל ‭?21‬ "אני הצעתי לו‭."‬ היא גאה בזה.

     

    מה פתאום?

    "ההורים שלי בדיוק התגרשו, ואחי התחתן, אז אמרתי לעצמי, אין מצב שאני נשארת לבד בבית. הלכתי לרון והצעתי לו להתחתן‭."‬

     

    מה הוא אמר?

    "הוא צחק. הוא אמר 'תגידי, לא הגבר הוא זה שאמור להציע‭'?‬ אז אני אמרתי, אין בעיה, תציע‭."‬

     

    והוא הציע?  

    "היינו נשואים מהיום שהכרנו. הייתי נשואה לו כבר בי"ב. חוץ מזה אז כולם התחתנו צעירים, לפחות אצלנו בטייסת. לא הייתי היחידה, רובנו היינו נשואות‭."‬

     

    היא אפילו לא שמה לב למעבר שלה ללשון-רבים - "אצלנו‭,"‬ "רובנו" - כמו ספורטאי עבר שהדרמה של חייהם מסתיימת תמיד מוקדם מדי, משאירה אותם מבולבלים ואבודים אבל נאמנים למועדון לנצח, נאחזים בכל כוחם בכרטיסים-לכל-החיים שקיבלו לתא הכבוד, מסתכלים בתמיהה על דור השחקנים החדש, שמתחיל לחפש קבוצה אחרת כשמאבק הירידה עוד בעיצומו.

     

    קרנית (גולדווסר) התנהגה אחרת.

    "תגדיר‭"?‬

     

    היא הצליחה להעביר לעולם את התחושה שהיא חבית של אבק שריפה ואנחנו צריכים לטפל בעניין שלה לפני שהיא תתפוצץ.

    "נכון‭."‬

     

    ואת לא.  

    "אנחנו לא בנויות מאותם חומרים‭."‬

     

    עכשיו את תגדירי.

    "קרנית הפיקה לקחים מהמקרה שלנו. היא גייסה את כל המשאבים לסיים את הסיוט שלה כמה שיותר מהר. אם תרצה, אפשר לומר שהיא הצליחה במקום שאני נכשלתי. אודי חזר, רון לא‭."‬

     

    בעצם המסר שלה היה, "אני לא רוצה להיות תמי ארד".

    "כן‭."‬

     

    זה מפריע לך?  

    "אין לי בעיה עם זה‭."‬

     

    והיא לא רצתה להיות עגונה.  

    "כנראה. אותי העובדה הזו הפסיקה להעסיק ביום שהבנתי שהפתרון לעגינות שלי היא הכרזה על רון כחלל. אז לא תודה. אל תשתמשו בעגינות שלי ותכריזו על רון חלל כל זמן שאתם לא יודעים, ותאמין לי שלא יודעים. ברור שיותר קל ונוח להגיד שאם לא שמענו ממנו עשרים שנה אז הוא מת, בואו נסגור את התיק, מיצינו. אנחנו, ואני מרשה לעצמי לדבר בשם המשפחה של רון, חושבים שמגיע לו יותר מ'סליחה אין לנו מושג לאן נעלמת‭."'‬

     

    ובעוד אחד מאותם תעתועי גורל שאין דרך או רצון להסבירם, מרים את ראשו מן העבר שם המשפחה הקודם של ארד, זה שנולדה איתו. עד גיל 21 קראו לה גלעד. תמי גלעד.

     

    ביוני האחרון היא הבליחה לרגע עם מכתב קצר לראש הממשלה, שצורף לעתירה שהגישו נועם ואביבה שליט לבג"ץ נגד הסכם הרגיעה:

     

    ‭22"‬ שנה אחרי שרון נמוג אל התהום הלבנונית, אני מרשה לעצמי לנצל את זכות הנעדרות הנצחית‭...‬ אני מתבוננת במראה בכל בוקר ובניגוד אליך ואל שריך - אני חיה עם רגשות אשם. כשלתי, לא הצלחתי להשפיע על קודמיכם בזמן שאולי ניתן היה להשיב את רון הביתה חי‭."‬

     

    זו הפעם שהיית הכי קרובה להגיד "הוא מת". ‬

    "אני מתארת לעצמי שככה זה נשמע‭."‬

     

    אבל לא אמרת.  

    "החיים לא קפאו. הם המשיכו ורון לא חזר. זו עובדה". ‬

     

    את יודעת משהו על התנאים שבהם הוא הוחזק?  

    "הם קראו לו 'החפץ‭.'‬ זה היה בדוח שהחיזבאללה שלח. רון הזה, שהוא מלך העולם, והם קוראים לו החפץ‭."‬

     

    כי הם הופכים לחפצים. גם הוא, גם גלעד שליט.  

    "אני חושבת הרבה על גלעד, וגם על אביבה ונועם. אמרתי להם את זה. מבחינתי כשגלעד יחזור זה יהיה מעבר לשמחה. אני לא יכולה להגיד נחמה - כי אין נחמה ואין סליחה על מה שקרה עם רון - אבל בעצם העובדה שגלעד ישוב הביתה אני אקבל חלקיק קטן מהאושר הגדול שהיה צריך להציף אותי עם שובו של רון. היום החלקיק הזה נמצא אצל גלעד. כי גלעד חי. וגלעד צריך לשוב הביתה. וכל מי שיש לו ספקות בשל עסקת אסירים זו או אחרת, שישנה את שמו של גלעד לשם של בנו ואין לי ספק שהדילמות ייפתרו. אף אבא ואף אמא לא יסבלו את העובדה שמישהו יעז להותיר את בנם לגורלו כשנשמה באפו. אחרי שקראתי את המכתבים האחרונים חשבתי לעצמי שיכול לכתוב אותם רק אדם שנלקחו ממנו חייו והוא עדיין חי. הגעגועים הקשו על רון. אני מניחה שזה מה שקורה לגלעד. שבי מבודד כמו שחָוָה רון, כמו שגלעד חוֹוֶה, זוהי תחנה. כמו שלב המנהרה שמתארים אנשים שהיו על סף המוות ושבו לחיים. ההבדל הוא שבשבי האדם בהכרה מלאה והאור אינו מרוכך. רוב הזמן חשוך שם מאוד. אני לא מצליחה להבין איך הגענו לכך שגלעד כבר יושב למעלה משנתיים בשבי. מדובר במשחק מוחות. מובן ששזורה כאן פוליטיקה פנימית ופוליטיקת מזרח תיכון מורחב, כי גם האיראנים בוחשים. הרבה דברים שנעשו עבור רון נעשו מאוחר מדי. כדי שגלעד לא יטבע בים האינטרסים צריך מישהו עם ראש יצירתי וחבל ארוך שירכז את הטיפול‭."‬

     

    אין איש כזה.  

    "בוגי יעלון איכזב אותי. בתור רמטכ"ל בפגישות המעטות שהיו לנו התרשמתי שמדובר באדם מצפוני, ערכי. היה לי קשה לשמוע אותו מדבר על זה שלפעמים צריך להקריב חייל. בכל מלחמה אנחנו מקריבים חיילים. זה בלתי נמנע. כמה חיילים נהרגו במלחמה האחרונה? יש כאלה שיגידו שהייתה מיותרת, יש כאלה שיצדדו בהישגיה, ונעזוב לרגע את וינוגרד, אבל מי ששורד את התופת והמדינה מוותרת עליו 'כי יש אינטרסים חשובים מחיי חייל בודד' מאבד, בעיניי, את אחד הערכים הבסיסיים שבשמם אנחנו חיים כאן". 

      

    * * *

     

    בעוד שלוש שנים היא תוכל לחרוט עוד קו על קירות הכלא שלה: הרגע שבו חייה כתמיארד יהיו כבר ארוכים יותר מחייה כתמי ארד.

     

    אם המטוס לא היה נופל, איפה היית היום?

    "ברחובות". 

     

    ‬מה פתאום רחובות?  

    "רון רצה לעבוד במכון ויצמן. הוא התחיל ללמוד בטכניון הנדסת כימיה, אבל רצה להמשיך לתואר שני בהנדסה גנטית‭."‬

     

    ואת?

    "חמישה ילדים‭."‬

     

    ומה היית עושה?  

    "אני לא יודעת. למדתי הוראה, אולי הייתי מורה‭."‬

     

    זה מה שרצית?  

    "אין לי מושג. זו שאלה כל כך היפותטית, אין לך מושג כמה היפותטית‭."‬

     

    אני לא קונה את זה.  

    "למה‭"?‬

     

    יש פער גדול מדי בינך - בין האדם שהפכת להיות - לבין התיאור הזה.

    "אני לא יודעת, הייתי כל כך צעירה, אני באמת לא יודעת מה הייתי, באמת, לא יודעת, אני לא יודעת‭"...‬

     

    עובדה שלא הפכת להיות מורה.  

    "כן, אבל קודם‭...‬ רון היה המבריק בינינו‭."‬

     

    ואת?  

    "אני הייתי איתו‭."‬

     

    וזה הספיק לך?  

    "רק שמחתי שגם הוא רצה להיות איתי‭."‬

     

    אלא שהביוגרפיה שלה אומרת אחרת. זה הימור נורא, אבל אם החיים בנויים מן המתח המתמיד בין תכונות לנסיבות, מותר להניח - לאור כל מה שקרה אחר כך - שהיא פשוט לא עשויה מהחומרים של מורה ברחובות.

     

    היא מסיימת את שנות השמונים במסע כומתה סהרורי סביב אלבום התמונות הבודד שנותר לה אחרי שמישהו - אחד מאנשי הטייסת שמעולם לא הודה באשמה - שרף בטעות את כל סרטי הצילום מהחתונה שלהם. היא מתחילה לכתוב יומן וזורקת אותו, הולכת לטיפול, קוראת שוב ושוב את "מלכוד ‭,"22‬ שרון השאיר לה ליד המיטה ‭")‬האויב הוא כל מי שהולך לגרום לך להיהרג וזה לא משנה באיזה צד הוא‭,("‬ מגדלת את יובל או שיובל מגדלת אותה, זה לא ממש ברור לאף אחת משתיהן.

     

    ובשנות התשעים הקודחות, בעת שישראל מפרה סופית את החוזה שלה עם עצמה ומתחלקת למדינת הימין ומדינת השמאל בתהליך שמגיע עם רצח רבין לקרשצ'נדו רועש (או לסופו החרישי, תלוי את מי שואלים‭,(‬ היא כבר אדם אחר. היא ממשיכה להילחם את הקרב האבוד שלה כמובן, מוזמנת פחות ופחות לבניין המרוצף בקרם-מלוכלך של משרד הביטחון בתל-אביב, מדברת איתם, כל אחד בתורו, עם ההבטחות שאין דרך לקיים. דן שומרון המרוחק, הנבוך כמעט. ברק עם משפטי המורה לזֶן הלא-נגמרים. ליפקין-שחק העדין, שידע גם להקשיב. מופז עם המראה המודאג תמידית של רוקח בתורנות לילה. בוגי עם הדרת הינשוף העגום שלו.

     

    אלא שזה אף פעם לא מוביל לשום דבר ובדומה לסיפור הנודע על צ'רלי צ'פלין, היא מפסידה בסופו של דבר בתחרות החיקוי הטוב ביותר של עצמה. אין לה כבר יכולת, או כוחות, להמשיך לגלם את הכמעט-אלמנה המתאבלת. היא משאירה את אולפני הטלוויזיה לטרגדיות מעודכנות יותר וחוזרת לאיטה לחיים. לומדת קרימינולוגיה, מתחילה לעבוד עם חיילים במצוקה, ואז מפסיקה, משנה כיוון, מקבלת תוכנית שבועית בתחנת רדיו מקומי, מתחילה לכתוב טור אישי, בהתחלה ב"גלובס‭,"‬ אחר כך ב"כלכליסט‭."‬

     

    זה כמעט מגוחך. במהלך כל השנים האלה תמי ארד, הנעדרת הלאומית שלנו, התכתבה איתנו ללא הרף, רק שלא שמנו לב. "בכל השנים שאני כותבת‭,"‬ היא אומרת, משועשעת, "כמעט לא קיבלתי אף תגובה שקשורה לרון. כולם בטוחים שזו תמי ארד אחרת‭."‬ אולי כי היא נשמעת אחרת. לא ברור אחרת ממה בדיוק, אבל אחרת מאיך שהיינו מדמיינים טור של תמי ארד. "ביום שני שלא כהרגלי הגעתי לפגישה רבע שעה לפני הזמן‭,"‬ היא פותחת את אחד מטוריה האחרונים בשרה-ג'סיקה-פארקרית רהוטה, "חנות בגדים ידידותית קרצה לי מעבר לפינה. לא יכולתי לאכזב אותה‭."‬

     

    והכתיבה, כדרכן של אלות פִּריון מרובות מאהבים, מולידה עוד כתיבה. ב‭2005-‬ דלת חדר העבודה המאולתר נטרקת. במשך שלוש שנים של קדחת היא כותבת את הרומן הראשון שלה. רובע לטיני של אדם אחד, נאבקת בכל המלכודות של המקצוע, מגלה שהדרך אל הנצח עוברת בתחתיות של סלי אשפה, בפתקים שלכי-תדעי-איפה-שכחת-אותם, במבצעי ריגול קטנים ומלוכלכים אחרי הדרך שבה אנשים מדברים, מתלבשים, נפרדים ונפגשים. כתיבה היא ארכיטקטורה, קבע המינגוויי האהוב עליה מכל, לא עיצוב פנים. כתיבה היא נגרות, אמר גבריאל גרסיה מארקס, והמציאות קשה מכל עץ. בואו נודה בזה אחת ולתמיד, פסק וויליאם סטיירון, כתיבה היא גיהינום. היא כותבת בגוף ראשון, בגוף שני, בזמן עבר, בזמן הווה, יוצרת דמויות והורגת אותן, טווה עלילות-משנה שנועדו להיזרק, מתאהבת בפסקאות בלילה רק כדי להיפרד מהן בבוקר, מגדירה ב‭control+A-‬ את חמשת הפרקים הראשונים ואז רוכנת מעל המקלדת במשך שעה עם אצבע מרחפת מעל מקש ה‭.delete-‬

     

    ואחרי שלוש שנים היא מוזמנת למסעדת "קורדליה" ביפו. מפגש סופרים שאירגנה ההוצאה באחד מאותם מבנים עבי כתלים ומקושתי חלונות עם שישה סוגי קברנה-סוביניון ופוקאצ'ה טבולה בשמן זית גלילי. היא יושבת בצד, מאובנת, לא משוכנעת עדיין שהתואר הזה, "סופרת‭,"‬ יידע איך להידבק אליה. כולם נראים לה נינוחים ובטוחים בעצמם כמו חברים באחוות סטודנטים סגורה שתכף יוציאו את הסדינים ויפצחו במסיבת טוגות. מישהו - אחד הצעירים יותר - מחליט להציל אותה ומתיישב לידה עם כוס יין ביד. "אני נורא מחכה לספר שלך‭,"‬ הוא אומר לה, "הגיע הזמן שהסיפור ייצא‭.“‬ לא, לא, היא מוחה, זו לא אוטוביוגרפיה, זה רומן. "זה לא חשוב‭,"‬ הוא אומר - דווקא לא בהתנשאות - "כשאני אקרא אותו אני אדע‭."‬

     

    הוא לא יֵדע. קודם כל מפני שהגיבור של הרומן שלה - "העיקר שתהיי מאושרת" (הוצאת כתר‭- (‬ הוא גבר. יהל נבות, נוירוכירורג בכיר, איש מחושב וקר, קליני כמעט כמו המקצוע שלו, שמתחתן עם אישה סוערת ומסובכת, צעירה ממנו בהרבה. בוקר אחד הוא קם ומגלה שיש לה גידול במוח.

     

    עוד אס.אם.אסים:

     

    נו?

    אני בשיא המתח, את מפריעה.

    באיזה חלק אתה?

    הניתוח.

    איך זה?

    מייקל קרייטון פוגש את שרלוט ברונטה.

    מה זה אומר?

    שזה טוב.

     

    קרייטון, סופר של רבי מכר הוליוודיים, יצר את הסדרה "אי.אר‭,"‬ שהפכה את החלוק הלבן והסטטוסקופ לאביזרים סקסיים. ברונטה כתבה את "ג'יין אייר" ב‭1847-‬ והולידה דורות של נשים צעירות ושקטות שזעם נסתר מפעפע בהן.

     

    וכן, זה באמת טוב.

     

    תנו לסופרת שם טעון פחות ואפילו המבקרים, שמורת טבע מוגנת של נמנומי צהריים ארוכים ומכונות-כתיבה אפורות מדגם "הרמס בייבי‭,"‬ עוד עלולים להשתמש בביטויים כמו "כתוב בכישרון‭,"‬ או "מהודק וקצבי‭."‬ ארד מצליחה להיות מיומנת בלי לאבד את ההתרגשות שיש תמיד בספר ראשון. החלקים הרפואיים, בדיוק כמו מערכות היחסים, נחשפים בחיתוכי לייזר זהירים אבל בטוחים בעצמם, מתוחקרים עד הדימום האחרון מן העורק הבזילארי. שוב ושוב היא מצלצלת לד"ר פינדלר - שמוּנה כנגד רצונו לקדוש המגן של הדיוק הספרותי - אוספת ממנו עוד מחט ספינאלית, עוד פיסת רקמה אפורה מן המוח, עוד גינונים גחמניים של הבּרהמינים חיוורי האצבעות השולטים בחדר הניתוח. הביקור שלה במחלקת הלב מדוקדק לא פחות. ההיסטוריה הרפואית של האהבה מוצמדת לשולחן האור צילום רנטגן אחרי צילום רנטגן, עד שקורה לנו הדבר שאסור שיקרה למנתחי מוח ומוכרח לקרות לקוראים: אנחנו מפתחים קשר רגשי לפציינטים. וכל זה לא אומר שהאדון סוביניון טעה לגמרי. זה לא פוגע לרגע בשטף, אבל תוך כדי הקריאה עדיין אפשר לשמוע את הביוגרפיה שלה מתדפקת מדי פעם על הדלת האחורית.

     

    "איך הגעת לזה‭"?‬. היא לא כועסת, רק סקרנית.

     

    את כותבת על זה שאם קורה למישהו דבר נורא, הוא קורה בעצם גם לבן זוג שלו.

    "נו?" 

     

    זה לא מה שאת הרגשת כל הזמן?  

    "היה לי ברור שאנשים יעשו את זה‭...‬ ממש לא. ממש לא. אני ממש לא רואה את עצמי כגיבורה של הסיפור של רון. אף פעם לא הרגשתי ככה, ולא משנה כמה ריחמתי על עצמי. אולי זה היה אחרת אם הוא היה נהרג, אבל בגלל שהוא עבר שם את כל הדברים הנוראיים האלה, אני תמיד שמתי את עצמי בפרופורציה בהשוואה אליו‭."‬

     

    ולא היה אף רגע שרצית לכתוב את הסיפור שלך?

    "זה פתח פצעים שדיממו גם בלי שאגע בהם. הבנתי שכתיבה על עצמי זו לא הדרך, אז שבתי לעולם ההזיות. בזה הייתי תמיד טובה. קיים בי הצורך הזה להיות ג'פטו של מילים. דרך הדמויות שלי אני חיה בסרט שאני כתבתי את התסריט שלו. עכשיו הפסיכולוגים יהנהנו ויגידו שזו הדרך שלי לפצות את עצמי על חוסר השליטה בחיים האמיתיים שלי. אולי. לא יודעת‭."‬

     

    את כן יודעת.  

    "אני מי שאני. אני מחוברת לשם שלי לטוב ולרע. וכן, יש לי שאיפות שהן מעבר לתפקיד שקיבלתי מהחיים. אולי המילה 'שאיפות' היא גבוהה מדי, אולי נכון יותר לומר 'צרכים‭.'‬ אני לא בטוחה. אני גם לא בטוחה מה בא קודם‭."‬ 

     

    * * *

     

    בעמוד הראשון של הספר יש הקדשה: "לרון שלי‭,"‬ ואז כמה שורות באנגלית מתוך השיר "לילות משי לבן" של המודי-בלוז, שיצא ב‭.'67-‬ לתקליט, אגב, קראו "ימים של עתיד שחלף‭."‬

     

    לילות של משי לבן

    אינם מגיעים לסופם

    מכתבים שכתבתי

    ולא התכוונתי לשלוח

    יופי שתמיד יחסר לי

    עם העיניים האלה מולי‭...‬

     

    למה השיר הזה?  

    "זה היה השיר שהוא הכי אהב‭."‬

     

    וזהו?  

    "בלילה שהוא נעלם, כולם חיפשו את חן, אחיו, אבל הוא היה בסרט. בסוף כשהוא יצא סיפרו לו. הוא נכנס לאוטו, פתח את גלי צה"ל, והקריין אמר שמטוס של חיל האוויר נפל ואז שם את השיר הזה. דווקא אותו‭."‬

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "ללכת שבי אחריה"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "לא רואה את עצמי כגיבורה בסיפור". ארד
    צילום: ורדי כהנא
    "זה היה תהליך"
    עטיפת ספר
    מומלצים