"אמא, את ממש, אבל ממש לא מגניבה"
היא לא מכירה ילד שנגרם לו נזק כלשהו מהאזנה לשוברט או למאיר אריאל, אבל פגשה מספיק הורים שמתקשים להתמודד עם מוזיקה עכשווית. אריאנה מלמד על הפער הבין דורי
"אין מה לעשות," אומרת הקטנה לאחיה הבוגר בן העשר, "יש דברים שאמא שלנו היא... היא פשוט לא מגניבה בהם." היא מניחה יד על שכמו בתפקידה החדש כמפשרת ומרגיעה, אבל הוא ממאן לנטוש את הסכסוך שאני הכרזתי על סיומו.
"זה לא שהיא לא מגניבה, היא פשוט לא מבינה כלום," הוא מתריס. והיא - כלומר אני - לא מוכנה להיגרר הפעם לפרובוקציה, כי היא שקופה לגמרי. ומה בסך הכל עשיתי? הבעתי דעה. זכותי, כמו שהם אומרים. זכותי לומר שהשיר שבקע מן המחשב הביתי הוא זוועתי לגמרי, איום ונורא, פצצת רעש חסרת תוכן.
אם מחפשים "בום בום" בגוגל, מוצאים אותו בביצועם של הבלאק אייד פיז. הוא מלווה בקליפ קופצני וזרחני שנע לקצב ה"בום בום," שהוא שתי יריות מאקדח או תיפוף סתמי לגמרי. והוא להיט גדול בקרב בני העשר המגניבים. הם כבר הורידו אותו או העבירו זה לזה בבלוטות,' דבר שאני מודה בהכנעה שטרם למדתי לעשות.
אז ביקשתי שינמיך. זה התחיל ב"חמודי, אני מבקשת," והגיע בתוך דקות ספורות - אחרי ההשמעה השלישית הרצופה של השיר - ל"אני לא מוכנה לזה, רד מהמחשב," ורק אחרי שהוא סירב להתחמש באוזניות שנרכשו בדיוק כדי לאזן בין הצורך שלי בשלווה והצורך שלו ברעש אימים.
"ומה את חושבת, שהשירים שלך טובים יותר"? הוא סונט ממקום מושבו על הספה, קרוב למחשב ונכון להפר את האיסור לגשת אליו עכשיו. "השירים שלך זה... זה סתם שירים שרק שומעים אותם"! מצא טיעון מנצח, ולמרות שאחותו מילמלה באוזניו "אמא לא יכולה להיות מגניבה בהכל," הוא התעקש: היא יכולה. היא רק לא רוצה.
וכאן, מה לעשות, הוא צדק לגמרי. בעוד הם מתוודעים לעולם תרבותי זר לי לחלוטין, אני מסרבת להעמיד פנים שמה שמגניב אותם נושא חן גם מלפניי, ולפעמים אני אפילו מתעקשת להשמיע באוזניהם את השירים שרק שומעים אותם, כדי שרק ישמעו. אינני מכירה ילד שנגרם לו נזק מהקשבה מזדמנת לשוברט או למאיר אריאל או לסזריה אבורה, אבל אני מכירה לא מעט הורים שמתמודדים בחוסר נחת עם התוצרים התרבותיים שילדיהם מביאים הביתה, ומזייפים התלהבות רק כדי למצוא חן בעיני הילד.
מובן שזה לא נגמר במוזיקה. חנוכה בפתח, ועימו - שלל גדול של זיופים שכאלה. אני מודה שלא היה בי די כוח למנוע את התרחשותו של אחד מהם, ולכן - לא בשמחה ולא בכיף - ניסע גם אנו לחזות בפלאי הפסטיגל. כבר עכשיו, אחרי צפייה בקדימונים, שוב אין מנוס מן המסקנה שמדובר בסוג של בום-בום. כלומר - תכנים נמוכי מצח, דמיון דל, המון נצנצים והפקה מאוד מאוד מושקעת.
כבר הודעתי שאני אהיה בפסטיגל על תקן של בייביסיטר נרגנת עם אטמי אוזניים. כבר אמרתי שלדעתי מדובר בבזבוז זמן וכסף, ויש לי שלל של פעילויות אלטרנטיביות להציע להם, מסדנאות להכנת נרות ועד למרתון קראוקי משפחתי. הם הביטו בי בתערובת של בוז ורחמים. אכן, לא מגניבה.
ואז, כששאלתי אותו - רטורית לגמרי - איך הוא יכול לסבול את הרעש הזה, נזכרתי באיש שלפני שנים רבות שאל אותי שאלה זהה. הייתי מבוגרת קצת יותר מבני, לרעש קראו וונדרגרף ג'נרייטור, הרכב רוק אגדי מראשית הסבנטיז, והתקליטים שלהם הושמעו בקולי קולות על פטפון חורק שהרמקולים שלו עוטרו בטפט דמוי עץ ואיימו להתבקע מן העוצמה שנחשפו אליה.
איך את יכולה לסבול את זה, שאל אבי בניסיון אמיתי להבין, ולא הצליח. "מגניב" טרם הומצאה אז. חשבתי שהוא "מרובע," כלומר, מיושן ולא מעודכן ונטול טעם אישי משלו. מה עוד אפשר היה לומר על איש שלא הכיר בגדולתם של גיבורי התרבות שלי, והעדיף על פניהם את פרנק סינטרה. ושוברט.
בעוד עשור או שניים, ייתכן שבום-בום ופסטיגל קונג-פו יהיו נכסי צאן הברזל של תרבות המונים מתפתחת. המחשבה הזאת אינה ממלאה אותי אושר גדול, אבל יש בה סיפוק קטנטן ונקמני: יום אחד בכורי עוד ינסה לשכנע את בכורו להקשיב לבום-בום, וההוא - קטן ומחוצף ודעתני ומקסים - יאמר לו שהוא ממש, אבל ממש לא מגניב.
