יומן מלחמה

הבוסתן היה לבית שימוש צה"לי. בתוך יממה הוא נשזר בעשרות פרחים לבנים של נייר טואלט רך, לבן, מה שלימד שאיכות החיים בישראל התעדנה מאוד מאז הימים שבהם כל חייל נשא אל החזית את הדף הראשון של העיתון.

עד ‭20:05‬ ישבו החיילים על המרפסת, מתחת לגפנו ולתאנתו של האדון עליאן, ושוחחו על ענייני היום: על הבריזה הטובה שבאה בשעה הזאת מן הים, על נסראללה ואולמרט ועל המלחמה שהם מצויים בה כבר 20 יום ועדיין אינם יודעים לאן היא הולכת ומתי ואיך היא נגמרת. הם היו מילואימניקים בני 30 עד ‭,40‬ איש-איש ודעתו הנחרצת. שקית גרעינים נפתחה. קפה הגיע, במגש גדול שהושאל ממטבחו של בעל הבית. היה מתוק. ב‭20:05-‬ הודיע מישהו מהחפ"ק שב‭20:30-‬ יוצאים, והגיע הזמן להתארגן. הפרלמנט התפזר בנחת אל החושך בתוך הבית. בחוץ, על כיסאות הפלסטיק האדומים, נותרו שני שומרים וחיילים אחדים שהיו פטורים מחובת התארגנות.

רס"ן נתי ברק, הסמג"ד, זקן מילואים חום מעטר את פניו, לקח את חפירה שנשלף מתוך עמדת שיגור של חיזבאללה באותו יום, והלך אל קצה הבוסתן, לעשות את צרכיו. בקצה הבוסתן הייתה חומת לבנים נמוכה, ומעבר לה בית קברות קטן. איש החיזבאללה עמד מולו, מעבר לחומה. הוא לבש חולצת תכלת ומכנסיים צבאיים. היו לו קלצ'ניקוב ורימון. הוא יידה את הרימון לעבר הבית והתחיל לירות. נתי השיב אש. החיזבלאי הסתלק לאחור, מזרחה.

נתי חטף שני כדורים בכף ידו השמאלית. הצרור שירה לא פגע, אבל הציל את חיי החיילים שישבו על המרפסת. בשעות הבאות הם ומפקדיהם יתארו אותו כגיבור הערב.

כאב הפציעה היה גדול. "איי‭,"‬ צעק נתי במלוא גרונו, ואחר כך, בקול עוד יותר גדול: "תעזרו לי".

אני יכול לספר איך נשמעו הדברים מתוך הבית. קודם נפץ הרימון, כל כך קרוב שאדם מתכופף אינסטינקטיבית, מתוך תקוות שווא שהרעה תעבור מעליו, אחר כך הצרורות, מתדפקים על האוזן כמו ברד, צעקות החיילים, "יורים עלינו‭,"‬ "יורים עלינו‭,"‬ "לכבות פנסים‭,"‬ שמות נצעקים ונענים, ידיים ורגליים מתחבטות אלה מול אלה בחושך, שקשוק כלי נשק שנדרכים וזעקה לעזרה מבחוץ. אחד הוותיקים, בחור שהגיע בהתנדבות, יוצא במהירות החוצה, לחלץ את הפצוע. הוא נושא אותו בידיו פנימה, דרך המסדרון הדחוס, החשוך, הדרוך. הפצוע משאיר מאחוריו שובל של דם.

ואז, מתחת לפנסים, על רצפת חדר שינה שהיה לחמ"ל, ניגש הדוקטור לעבודה. אהוד, הדוקטור, גבר מקריח במשקפי לפלף, הוא נירוכירורג, מתמחה בבילינסון ובבית-חולים שניידר לילדים. "אהוד", קורא נתי. "אהוד, כואב לי, תעשה משהו‭."‬ הדוקטור מזריק לו כמות גדולה של מורפיום. הכאב לא נחלש. שולפים אלונקה, לא אלונקה צבאית מגושמת, כבדה, אלא אלונקה קלה, גמישה, שהחברים מהמילואים קנו מכספם בשביל היחידה. קושרים את נתי לאלונקה. מעבירים אותו למסדרון, שם יותר בטוח. הוא מבקש עוד מורפיום. "אח שלי‭,"‬ אומר לו הדוקטור ברוך, "אח שלי, נתתי לך כמות מאוד גדולה‭."‬ נתי ממשיך להיאנח. הכדורים פגעו במערכת עצבים רגישה. הכאב הפיזי נורא. ומתחתיו כואב העלבון: הוא, הסמג"ד, צריך לעזור, לא לשכב חסר ישע בזרועות חבריו. הדוקטור מזריק לו מנה נוספת.

מתוך החמ"ל מנסים לארגן מרדף אחר המחבל. המרדף לא מניב דבר: מאוחר מדי. במקביל מארגנים פינוי. אפשר לארגן פינוי ברכב. זה יצריך שעות רבות של טלטולים. אפשר לארגן פינוי מוסק. הנחיתה בשטח מסוכנת. חיל האוויר משתכנע לשלוח מסוק.

האש נורתה ב‭.20:15-‬ ב‭21:18-‬ הגיע המסוק. הוא הגיח מן הים, נחת מול הבית לדקה - מסביב ירו בכל הכלים, להבטיח את ביטחון המסוק באש - ואז המריא לרמב"ם. פתאום הארץ נראתה קרובה, קח מסוק וגע בה.

בחיים האזרחיים נתי ברק הוא דוקטורנט, מרצה להיסטוריה ולכלכלה. כאשר התחילה הלחימה בלבנון הוא היה בלידס, אנגליה. הוא הרצה שם. לקח מטוס ובא לארץ, להתגייס.

כשדיברנו ביום שלישי אחר הצהריים הוא היה משוכנע שצריך ללכת על לבנון קשה, בכוחות גדולים, בלי רחמים. הוא ציטט את ארז גרשטיין, שהיה מפקד אזור הביטחון בלבנון ונהרג, שאמר: "בישראל מרחמים על האמהות הלא נכונות‭."‬ מוכרחים לגמור את המלחמה הזאת בהפסד חד-משמעי לחיזבאללה, אחרת נאבד את כוח ההרתעה.

הוא סיפר ששכנע את מפקדיו לא לשלוח את החיילים לרדוף אחר קומץ החיזבלאים שמתחבאים בכפר. "אני חס על חיי החיילים שלי‭,"‬ אמר.

לאחר שעתיים נתקל ונפצע.

חזרנו ודיברנו שלשום אחר הצהריים. אני בטלפון, הוא מאושש, על מיטתו ברמב"ם. הזכרתי לו את שיחתנו בראס אל-באיידה. ייתכן שאחד מאלה שלא רצית שהחיילים שלך ירדפו אחריהם, ירה בך, אמרתי. "כן‭,"‬ אמר. "כמה אירוני‭."‬

שאלתי אם הוא עדיין משוכנע שצריך להכניס כוחות גדולים פנימה. הוא חשב מעט ואחר כך אמר: "אתה יודע מה, צריך לצאת. גם אם יגידו שהפסדנו, צריך לצאת‭."‬

כמה אירוני, אמרתי. "כמה אירוני‭,"‬ אמר נתי.

משמעת מים  

הטנקים, מרכבה סימן ‭,3‬ הפכו את הגבעה בפאתי המושב זרעית לעיסה חולית שהרגליים שוקעות בה. הטנקים שייכים לגדוד 74 בחטיבת ברק. הגדוד נלחם ברציפות בחודשיים האחרונים, קודם בעזה ועכשיו במערב לבנון. כאשר שלושה מחיילי הגדוד נהרגו מאש חיזבאללה בכפר שיחין, קצת צפונה מכאן, יכול היה המג"ד, סא"ל אורן סידי, להוציא רק בודדים להלוויות.

סידי מסופח לחטיבת אלכסנדרוני. במלחמת העצמאות זו הייתה חטיבה סדירה, שחייליה באו בעיקר מגוש דן ומהשרון. פעמיים נגעה אלכסנדרוני בהיסטוריה: פעם אחת בחלק המרכזי שמילאה בלחימה של צה"ל נגד האצ"ל בפרשת אלטלנה, ופעם שנייה בחייל הבכיר ביותר שיצא ממנה - אריאל שרון.

היום היא חטיבת מילואים קרבית, שרוב חייליה יוצאי גולני, ומיעוטם מהנח"ל ומהצנחנים. היא חטיבת המילואים הראשונה שגויסה למלחמה והראשונה שנכנסה ללבנון. אתמול, יום חמישי, מלאו שלושה שבועות לגיוסה.

המח"ט, שלומי כהן, הוא איש הקבע היחיד בחטיבה. הוא משמש מדריך בקורס מג"דים. עם חבורת הפיקוד הקטנה שלו הוא נע בין הבסיס בתוך ישראל לבין הפלוגות במערב לבנון. התנועה מסובכת, מסוכנת ואיטית.

עשרה קילומטרים מפרידים בין תחנת הגבול בראש-הנקרה לראס אל-באיידה, עניין של עשר דקות בנסיעה מהירה על כביש החוף. אבל כביש החוף זרוע במטענים ובבורות יקוש. הוא שומם כמו רחוב מאה-שערים ביום כיפור. הנסיעה מתבצעת בשיירה שמורכבת משני טנקים ושני נגמ"שים כבדים מסוג "אכזרית‭."‬ הציר מורכב בחלקו מדרכים קיימות ובחלקו ממסלול שהותווה לרגל המלחמה, לאורך שלוחות ההרים, רחוק ככל האפשר מקו הרכס. אורכו 15 קילומטרים לפחות. משך זמן הנסיעה הוא שלוש שעות וחצי.

ה"אכזרית" היא כלי שחיילי החי"ר אוהבים לשנוא. בפנים היא דחוסה, מחניקה ורועשת. קשה מאוד להיחלץ ממנה, קשה להילחם מתוכה. אבל היא הרבה יותר בטוחה מהזלדות, הנגמ"שים מהדור הקודם. או לפחות כך נדמה.

והיא איטית להפליא. ומקרטעת. צה"ל מתנהל בלבנון בכבדות, בכלים האלה - טנקים ואכזריות ודי-ניינים. כמו צבא נפוליאון ברוסיה, הבעיה הגדולה היא אספקה - במקרה הזה, אספקת סולר. די-ניין גומר מכל ב‭12-10-‬ שעות עבודה. אחר כך הוא מושבת. מכליות דלק לא יכולות להיכנס לשטח. הפתרון הוא להטעין מכל דלק על כף די-ניין. לפעמים יש מכלים, לפעמים אין. המילואימניקים מאלכסנדרוני מספרים שארגנו בהתנדבות שני מכלים בני ‭5,000‬ ליטרים סולר כל אחד. לפי גרסתם, קציני האספקה שאלו אותם בנימוס אם הם יכולים לארגן עוד.

36 שעות לחמו חיילי החטיבה בלי אוכל ובלי מים. זאת אחת השערוריות של המלחמה הזאת - אחת מני רבות. כאשר נענו החיילים לצו הגיוס והגיעו למקומות האיסוף, הם נוכחו לדעת שהאוטובוסים לא הגיעו. הם נסעו במכוניותיהם הפרטיות לבסיס בעין-זיתים, בקצה הגליל, כדי לא להפסיד את המלחמה. הצבא לא אהב את הפקק שנוצר שם. המכוניות היו טרף לקטיושות.

ההפתעה הבאה חיכתה לחיילים כשפתחו את המארזים בימ"חים. חלק מהציוד נלקח. בגלל הקיצוצים בתקציב הביטחון הקטין צה"ל מלאים. כשנכנס צה"ל בכל הכוח לעזה, נאלצו לפתוח את החבילות בימ"חים שנועדו ללחימה בצפון. קחו, למשל, פריט שולי, בלתי חשוב לכאורה: משקפי אבק. הגדוד נכנס ללבנון ללא משקפי אבק, ושלושה חיילים נוטרלו בגלל זיהום בעיניים.

הקשה מכל היה המחסור במים ובאוכל. החיילים אלתרו. בזה כוחם. אכלו קני סוכר שקטפו בשטח. שברו את הצמא באכילת אבטיחים שנותרו בשדות לאחר העונה. מסוק הביא מים לחיילי מגלן, יחידת עילית שפועלת מול צור. מפקדי אלכסנדרוני התחננו לקבל גם הם מים. אי-אפשר, פסק טייס המסוק. מסוכן מדי לנחות. תשעה חיילים התייבשו. שישה מהם הסתפקו באינפוזיות. שלושה היו במצב כל כך רע, שנאלצו לפנות אותם במסוקים לרמב"ם. לצורך פינוי הפצועים לקח חיל האוויר סיכון שלא היה מוכן לקחת להנחתת מים. מעשים מופלאים עושים טייסי המסוקים של חיל האוויר בחילוץ פצועים.

חיילים פרצו בכוח למכולת בכפר. לקחו מים ואוכל. כשמפקד האוגדה גל הירש שמע על כך - כך סופר לי בלבנון - הוא רתח מזעם. צה"ל לא יחטא בביזה, הכריז באוזני המפקדים. צריך לפצות את בעל המכולת, להעניש את הבוזזים.

האמת, ביזה היא פשע. באותן מלחמות שבהן היה לי הכבוד לשרת במילואים, עשיתי ככל יכולתי למנוע ביזה. אבל איפה השכל, איפה המידתיות, ומי כאן הפושע האמיתי.

בראס אל-באיידה השתלטו החיילים על מטבחי הווילות שבהן גרו. בבית אחד בישלו בסיר גדול בורגול שמצאו במטבח, בתוספת פלפלונים ובצל. בבית אחר בישלו אורז. טעמתי את שני התבשילים ואמרתי תודה. נמצאו שימושים לספלים, לקערות, לסכו"ם, למסורים. הפורצלנים בשידות נשארו שלמים. איש לא שם דבר בכליו. רובי הציד - אין בית בלבנון שאין בו רובה ציד - חובלו על ידי החיילים בכוונה, מחשש שמישהו מהחיילים לא יעמוד בפיתוי וייקח רובה כזה הביתה.

על המיטות הזוגיות ישנו חיילים בצוותא עם דובי גדול, פרוותי ורך, וברווזון צהבהב. המראה נגע ללב. המזרנים הוצבו לאורך הקירות, לסתום את החלונות. רוב החיילים ישנו על הרצפה.

השעה הייתה ‭2:30‬ לפנות בוקר כשהשיירה הגיעה אל אזור מגדל המים, צפון-מזרח מקבוצת הבתים שבהם השתכן הגדוד. הסתדרנו להליכה ברגל. החיילים נשאו על גבם עשרות קילוגרמים. הם בוססו בקרקע חולית, משובצת בשיחי סירה קוצנית ובאבנים. התנועה הייתה איטית ומקוטעת. החשש היה לא רק ממארב של אנשי חיזבאללה אלא גם, ובעיקר, מאש ידידותית של כוחותינו. בג'ינס ובחולצה אזרחית הרגשתי עירום כפי שלא הרגשתי מימיי. באזורים שבהם נמצא צה"ל בלבנון אין היום אזרחים בלתי מעורבים. מי שהיה נטש. כל מי שאיננו לבוש במדי צה"ל הוא בן מוות. אין נוהל עצירת חשוד. אין בדיקת תעודות. רואים ויורים. נצמדתי פיזית לחייל שלפניי, חוסה מאחורי המדים שלו. למחרת בצהריים עליתי על מדים, תרומת חיילי פלוגה א‭.'‬ כשהגענו אל הכפר השעה הייתה ‭.3:30‬ החיילים נשכבו על הרצפה לשינה כבדה, נטולת חלומות. שום דבר לא הפריע להם, לא זמזום המזל"ט בשמיים, לא הרעם הרחוק של מטוסי הקרב, לא הבהקי הפצצות מצפון, לא רעש התותחים, לא החיילים שבאו אחריהם ודרכו עליהם בחושך.

(צילום: נחום ברנע)  

ביזה וביזיון

באחד הבתים בראס אל-באיידה מצאו החיילים תצלום של בעל הבית, בחליפת עסקים אפורה ועניבה, לוחץ את ידו של חסן נסראללה. השניים מחייכים באושר. בבתים אחרים מצאו תמונות של נסראללה על הקירות. לא בבית שבו משתכן החפ"ק החטיבתי. עבדאללה עליאן, בעל הבית, מצטלם עם אשתו בחתונה, יושבים על כיסאות פלסטיק לבנים ועם הילדים על חוף הים. צרור של תעודות באנגלית ובערבית מעיד על עיסוקו: מפרק מוקשים. ב‭2002-‬ הוא פירק מוקשים בבית-יאהון, בגזרה המזרחית של דרום לבנון. ממרס 2002 הוא עבד בשירותה של חברה בריטית שפירקה מוקשים בכל אזור הדרום. המימון בא מאחת ממדינות המפרץ. ממשלת לבנון נתנה לו את סמל הארז הירוק שלה. החברה גאה בהישגיה: בעשרה חודשים היא פירקה 26 אלף מוקשים. זהו "הפרויקט הגדול ביותר בעולם‭,"‬ נכתב בתעודות.

המוקשים היו, קרוב לוודאי, של צה"ל, שיצא מלבנון במאי ‭,2000‬ ושל צד"ל, שנמחק עם הנסיגה. האירוניה היא שבזמן שעבדאללה עליאן פירק את מוקשי המלחמה הקודמת, פיזר חיזבאללה את מטעני המלחמה הבאה. ביתו של עליאן הוא אחד הבודדים שלא נמצא בו אמל"ח.

אבל 20 מטרים מהבית, במעלה הגבעה, מצא אחד המפקדים במקרה משגר של טיל נ"ט מסוג טאו, מה שמכונה בצה"ל "עורב‭."‬ המשגר, תוצרת ארצות-הברית, המילה האחרונה בלוחמת נ"ט, הוסתר בגדר הברושים של הפרדס. לידו, באחת הגומות, היו ארבעה טילים מסוג טאו ‭,2‬ מוכנים לשיגור. המשגר כוון אל כביש ראש-הנקרה-צור, כביש החוף, קילומטר בערך במורד הגבעה. הכביש אמור היה להיפתח לתנועת צה"ל על ידי חיילי החטיבה. שלוש דקות, אמר ליאור דגן, הקמב"ץ החטיבתי, שלוש דקות, לא יותר, נדרשות כדי להציב את הטיל ולשגר אותו אל עבר שיירה של צה"ל.

המפקדים מתלבטים: לפוצץ את המערכת או לקחת אותה הביתה. מערכת כזאת לא תזיק לארסנל החטיבתי, בעיקר אחרי מה שחוו בימ"ח. בסוף הם מחליטים לקחת אותה אליהם ולהעביר את החיילים קורס מזורז בשיגור טילי נ"ט.

כאשר מאתרים אמל"ח, מדווחים והולכים הלאה. שיטת הפעולה הזאת מעלה ספקות אצל החיילים. לחיזבלאים אין שום קושי לחזור אל הבית שצה"ל פקד ולהפוך אותו לבסיס לתקיפה. בכפר נמצא מחסן שנחצה לשניים: מחצית אחת הייתה מלאה במוצרים שנתרמו לאגף הסוציאלי של חיזבאללה: בגדים, שמיכות, צעצועים, תשמישי קדושה; בצד השני היה מחסן של נשק ותחמושת. את הבית הזה פוצץ מסוק קרב של חיל האוויר. בתים אחרים פוצצו על ידי מטוסי קרב. יש הרבה מקריות בנוהל הזה. תושבי אחדים מהבתים דאגו לפני יציאתם להניף דגלים של צרפת, איטליה, ברזיל על גג בתיהם, אולי הדגל ייתן לבית חסינות דיפלומטית. זה לא קרה, כמובן.

צה"ל יכול להשכיב, להשטיח, את כל הבתים באזור הדרום. חיל האוויר מאמין שזה מה שצריך לעשות: להפציץ בביירות, לא רק בפרבריה, להוציא את שרי ממשלת לבנון משלוותם ולגרום להם להזיע, ובדרום להפציץ כל בית שיוגדר כמטרה. המשגר שממנו נורו הטילים שהרעישו את חיפה ביום ראשון הוצב ברווח צר בין שני בתי מגורים בקאנא. המזל"ט הבחין במשגר רק לאחר שפתח במטח.

הצרה היא שהרס הבתים לא משנה הרבה. אפשר להסתתר בין בתים שלמים. אפשר להסתתר גם בין בתים הרוסים. הסמטאות בראס אל-באיידה מלאות בשברים של בתים שנהרסו, ואף על פי כן, החיזבלאים ממשיכים לפעול. פה ושם ניסרו החיילים, או חתכו במאשטות שמצאו במקום, את ענפי הברושים והזיתים, את כפות הבננות, בתקווה שיוכלו לראות כל תנועה חשודה בסביבתם. זאת מלאכה סיזיפית. כל חישוף חושף גם את כוחותינו.

כוח ההנדסה שאיבד 12 לוחמים שלשום התמקם בבית בקצה דרומי של כפר. הטיל נורה לעברו מדרום, ממרחק בטוח. את שאר הנזק עשה האמל"ח הצה"לי בפנים. האם מוטב היה להתמקם בשטח פתוח? לא כל כך, אומר לי אחד מבכירי המטכ"ל. בשטח פתוח חשופים החיילים לירי מרגמות.

"זוהי המלחמה של הלוחמים, לא של האלופים‭,"‬ אמר לי אחד מקציני החטיבה. הוא סיפר על משימות שמשתנות אחת לכמה שעות, בלי היגיון, בלי הסבר, על מסרים כפולים של הפיקוד הגבוה, אחד לצורך כסת"ח, אחד לנוכח המציאות, ועל מקרים של התחמקות מאחריות. במלחמות יש תמיד מתח בין המפקדים בשטח למפקדים מאחור. הציפיות מופרזות. האכזבה הדדית. כשלא הולך כמו שרוצים, המתח הופך לטינה.

ראש אגף מבצעים במטכ"ל, האלוף גדי אייזנקוט, טילפן שלשום לחלק מהמח"טים בגזרה, להסביר מדוע היו כל כך הרבה תקלות באספקת תחמושת ומזון לכוחות. לא הפלינו את החטיבה שלך לרעה, אמר לכל אחד מהם. הבעיה כללית. אנחנו מנסים לשפר.

בחלק מהחטיבות כינסו המח"טים את החיילים, לאפשר להם לפרוק את הזעם. הזעם לא פג, בעיקר לא אצל חיילי המילואים. כאשר יקבלו הזדמנות להתקשר עם הבית, יעבור הזעם אל העורף.

על סף השלולית

גור חתולים ג'ינג'י מסתבך בין רגלי החיילים על הוורנדה. תרנגולת מנקרת בין פחיות הטונה והתירס המתוק שנזרקו בחצר. נשמעות יריות ומיד אחריהן הקריאה "ירי תקין, ירי תקין", שמובנה ירי של כוחותינו. מה יהיה הסוף, שואלים אותי החיילים בסקרנות ומיד מתנצלים: כבר שבועיים הם מנותקים מחדשות. החדשה האחרונה ששמעו, דקות לפני שנכנסו, הייתה שראש הממשלה מאמין שהמלחמה תקדם את תוכנית ההתכנסות. שניים מהחיילים הדתיים, האחד מאלון-שבות שבגוש-עציון, השני מאלוני-הבשן שבגולן, היו בגוש קטיף שנה קודם. באו למחות על הפינוי. כשהורו להם לצאת, יצאו.

הם באים מהפריפריה. כשאספתי מהם מספרי טלפון, להתקשר למשפחות ולמסור דרישות שלום, רק בודדים היו מאזור החיוג ‭,03‬ וגם אלה לא מתל-אביב. היו שם מושבניק, בעל מאפיית עוגות, מנהל חוות סוסים, סטודנט, מאבטח במלון באילת, איש שיווק בתעשייה ביטחונית, שני עורכי דין, קבלן בניין, חבר קיבוץ דתי, מנהל ישיבה תיכונית בירושלים ואחרים. שניים שעלו מרוסיה ביקשו שאצור קשר עם אמהותיהם רק אם אמצא דובר רוסית שיתווך, אחרת הטלפון יעורר בהלה גדולה.

"הגדרת המטרות לא ברורה‭,"‬ אמר רועי, מ"פ, קיבוצניק מעין-הנצי"ב. "המבצע אמורפי. לא ברור לאן הוא מתגלגל. זה כאילו שחררו האנד-ברקס של משאית והניחו לה להתגלגל לבד.

"ההיסוס הוא בעוכרי הלוחמים. זה כמו אדם שמגיע לשלולית ומתלבט אם לקפוץ או לא לקפוץ. בינתיים הוא מאבד את התנופה.

"לחיילים אין מושג לאן זה הולך. כמות השמועות כאן אדירה. רגע אחד יש שמועות שהולכים לתקוף את צור, רגע שני יש שמועות שחוזרים הביתה.

"בפינוי ההתנחלויות רצו להכריע, ובאמת הכריעו. הביאו מסה אדירה של צבא והכל התמוטט. כאן אנחנו דומים למי שנכנס עם נר למערה. לא מקצים די כוחות. היו צריכים להגדיר את המטרה שלא יהיה יותר ירי על מדינת ישראל, ואז הצבא היה מקצה תשע אוגדות ונכנס בכל הכוח. יכול להיות שהיו יותר נפגעים אבל העניין הזה היה נגמר‭."‬

"אולי כדאי שתיתן לעוד מישהו לדבר‭,"‬ אמר ליאור, רזה ומזוקן. "אין סיכוי שנאתר פה את כל המטענים שהניח חיזבאללה. נקודת ההכרעה תהיה מדינית. חיזבאללה מעורב בפרלמנט הלבנוני. בממשלה. אנחנו יכולים להיות כאן חצי שנה ועדיין לא תהיה הכרעה. אין לי שום אשליה. גם אחרי שנצא יהיו כאן משגרים‭."‬

"במגזר שלכם הכל 'עכשיו‭,"'‬ אמר רועי לליאור. "שלום עכשיו. ניצחון עכשיו. יציאה עכשיו. אתה לא מבין שבאזור הזה נחיה על חרבנו עוד שנים רבות‭."‬

"צריך לחפש נקודות איזון, לא נקודות הכרעה‭,"‬ אמר דורון. "חמש שנים היו כאן טילי קרקע-קרקע והם לא ירו אותם. מיוזמתם הם לא היו יורים אותם גם עכשיו.

"ככה הערבים. הם אוגרים הרבה נשק אבל מחפשים עקיצות קטנות. הם יודעים שאין כאן הכרעה. נתנו להם זבנג, הוצאנו להם עין אחת, לא חכם להוציא את העין השנייה. צריך ללכת על הפסקת אש‭."‬

"ששש‭,"‬ ביקש חייל שיצא מתוך הבית. "אתם מפריעים לחבר'ה לישון".

ימי הטום  

ביום רביעי בעשר בבוקר התכנס הקבינט לישיבה שנמשכה עד שש בערב. זאת הייתה ישיבה היסטורית, דיווחו הכתבים, כפי שהם מדווחים על כל ישיבת שרים שנמשכת יותר משעתיים. בישיבות ההיסטוריות הקודמות, ערב הלחימה, הציג הצבא כמה וכמה חלופות. הפעם בא הצבא עם חלופה אחת. הדרג המדיני נתן לנו הנחיה ברורה - לצמצם את השיגורים מתחת לליטני. להנחיה הזאת הייתה לנו רק תשובה אחת.

שאול מופז, עד לא מזמן שר הביטחון, הציג תוכנית משלו: להתייצב על הליטני ולבתר את לבנון. החיזבלאים יהיו כלואים בדרום. מלאכת הטיהור תיעשה מצפון לדרום ולא מהקו הכחול צפונה, עם הראש בקיר.

התוכנית של מופז לא עונה על הגדרת הממשלה, אמר הצבא. היא לא מצמצמת את הירי. היא לא נוגעת בליבת מערך הרקטות, בזבקין, בצדיקין, הכפרים שמדרום לקאנא.

אולמרט שמע מפי מופז את תוכניתו בתחילת השבוע. מופז התרשם שאולמרט תומך בו. אבל בישיבה שלשום התייצבו השרים מאחורי הצעת הצבא. הם חששו ממשבר שיחליש עוד יותר את כושר ההרתעה. הם חששו לעמוד לבדם, בלי הצבא, מול בית הדין של דעת הקהל.

במלחמות ולא במלחמות, התוכנית הטובה ביותר, התוכנית המושלמת, היא התוכנית שלא מקבלים אותה. היא לא צריכה לעמוד במבחן המציאות. היא פטורה מלהביא תוצאות.

מלחמתו של צה"ל בחיזבאללה מזכירה את "טום וג'רי‭,"‬ סרטי האנימציה הפופולריים מבית היוצר של האנה-ברברה. טום הוא חתול חזק ואמביציוזי. ג'רי הוא עכבר חלש ופיקח. ג'רי מציק לטום. טום מתוסכל. הוא משיב מלחמה. בכל ההתכתשויות ביניהם ג'רי מנצח. למרבה הצער, צה"ל הוא טום החתול. ספק אם יש רעיון שיהפוך אותו בן לילה לג'רי. אבל לחפש צריך. אי-הנחת מהישגי המלחמה הוליד בציבור אינספור רעיונות, אינספור תוכניות. יש מי שמצדד בייזום עימות עם סוריה. כשאתה לא יודע מה לעשות, לך אל המקום שבו אתה יודע מה לעשות. מול הסורים נשיג ניצחון.

או שנקבל את הפסקת האש, נצא החוצה ונקדיש שנה כדי להתכונן כראוי לעימות עם חיזבאללה. בעוד שנה נמצא את התירוץ להיכנס בהם כמו שצריך.

אהוד אולמרט מרבה, מאז ראשית המלחמה, לשאת נאומים נוסח צ'רצ'יל, שיש בהם אמירה קשה לציבור, דם, יזע ודמעות. אם יחליט לסגת, זמנית, על מנת לשוב ולנצח, הוא יוכל לאמץ את מה שכתב צ'רצ'יל לאחר הפינוי הימי של הכוחות הבריטיים מדאנקיירק, ארבע שנים לפני ששבו לשם כצבא מנצח. "באמצע התבוסה שלנו זכינו בתהילה, מאוחדים ובלתי מנוצחים. בכל מקום שיישמר סיפור תולדותינו, סיפור חופי דאנקיירק יאיר בכל הדרו‭."‬

אילו האמריקאים היו כופים עלינו הפסקת אש, הממשלה הייתה מקבלת את התכתיב. משמיעה קולות של חריקת שיניים, ומקבלת. אבל האמריקאים לא ממהרים. הם שולחים לישראל אספקת חירום. מרצון או מאונס, קונדוליזה רייס נלחמת את מלחמתה של ישראל במועצת הביטחון.

הקבינט מחליט, לפיכך, לאמץ את הצעת הצבא ולפתוח במבצע קרקעי גדול, מתמשך, בכל דרום לבנון, בלי הגבלה גיאוגרפית. עם זאת הוא מחליט לא לגשת לביצוע מיד. ההחלטה אם ומתי הופקדה בידי ראש הממשלה ושר הביטחון.

זה מזכיר את השופט ההוא, אמר אחד מוותיקי, ובכירי, ממשלת שרון. השופט מחליט לכתוב פסק דין מפתיע, תקדימי, פורץ דרך, פסק דין שירעיש את מערכת המשפט. בסוף הוא מצרף הערה קטנה: פסק הדין לא יבוצע במשך 60 יום, כדי לאפשר לצדדים להגיש ערעור. מצד אחד הוא החליט החלטה נועזת. מצד שני אין לו עליה שום אחריות.

הארץ הטובה

ביום שלישי בלילה, לאחר התקרית שבה נפצע רס"ן נתי ברק, מתארגנת מפקדת החטיבה ליציאה. החיזבלאים עדיין שם, בחוץ. ההתארגנות נעשית בחושך מוחלט, בשקט מקצועי. רצפת המטבח, שנוקתה בתחילת הערב על ידי החיילים - הם רצו להשאיר לבעל הבית מטבח מסודר, ללא רבב - מלוכלכת בדם. שולחן האכילה נשבר בלהט הקרב. כולם נתקלים בו בדרך החוצה. שתי האכזריות והטנקים ממתינים במעלה הגבעה. האורות כבויים, אבל הירח מלא. הפעם המסע לוקח חמש שעות וחצי: האכזרית מתקשה לסחוב בעליות. באחת העליות התלולות היא קורסת. מביאים טנק שיגרור אותה. העלייה תלולה והאכזרית כבדה. שלומי, המח"ט, מחליט להמשיך ברגל. זה לא כל כך פשוט לביצוע. חייבים להבטיח שאף אחד מהכוחות בשטח לא יתקוף באש את ההולכים. עד שכל הנמענים ברשת הקשר מאשרים שהבינו, עולה השחר: לח, אבל פחות לח משיהיה בעוד שעות אחדות.

אין כמו הליכת בוקר להתחיל בה את היום. חלקות הטבק הקטנות של הכפר מרוואחין מותירות כתמים צהובים-ירוקים בשטח החום. מרחוק רואים הבהקים: ישראל יורה בכל תותחיה, 24 שעות, יורה מהיבשה, מהים, מהאוויר, יורה למטרות, יורה ללא מטרות. על הגבעות זרועים בתים הרוסים, בתים שלמים, בתים באמצע בנייתם. סולם צור נשקף מלמעלה, כחול וזהוב ועטוף בערפילי בוקר. טוב לשוב אל הארץ. נחמד לשוב אליה כמו אבות אבותינו, ברגל.