בואו לשחק ארץ-עיר עם עידן יניב

אם לא הייתי חי בישראל, הייתי אורז את הפקלאות ועובר ל: שני המקומות המדהימים שהייתי בהם בסיבוב ההופעות: מיאמי - שיש בה הרגשה של חופש ומזג אוויר מדהים, ואי אפשר להתעלם מרכבי הפאר ומהבחורות, וגם לאס וגאס – ה"תפאורה" שם פשוט עושה לי את זה.

העיר הכי מדהימה על הגלובוס היא: ירושלים. עם כל הכבוד לכל הערים בעולם, ירושלים הכי יפה ומרגשת. גדלתי בבית מסורתי, ולכן יש לי קשר חזק לעיר הזאת.  

לו הייתי חיה, סביר להניח שהייתי: דולפין. חיה עגולה, עדינה וזורמת. נראה שזו חיה שתמיד מחייכת - בדיוק כמוני. 

כיוונים חדשים שאני מתכנן לצמוח אליהם בעתיד: חלום הילדות שלי הוא להיות שחקן קולנוע. בתחום המוזיקה הייתי רוצה להתפתח יותר - לכתוב את המילים, להלחין ולהפיק מוזיקלית בעצמי. לעשות יותר לבד. 

החפץ שאני הכי מחובר אליו רגשית הוא: ספר תהילים קטן שאני נושא איתי בכיס ימין. הספר הוא מימי סבתא רבתא שלי, בערך משנת 1930. לפני שאני עולה לבמה או מתחיל הקלטות, אני מנשק התהילים. עד כה זה הוכיח את עצמו.

הכי גבר־גבר בעיניי הוא: מודל החיקוי שלי הוא אנריקה איגלסיאס. יש בו עדינות ורומנטיות, ואני מעריך מאוד את הגישה שלו בשירים ובהופעות. העדינות שבו לא גורעת מהגבריות שלו.

האישה האולטימטיבית בעיניי היא: אמא. היא תמיד שם איתי ולצדי, ותומכת המון. אנחנו מדברים הרבה.

אם לא הייתי זמר, ודאי הייתי: שחקן כדורסל. עד גיל 16 שיחקתי במחלקת הנוער של הפועל גבעתיים, וזה הגיל שבו הפסקתי לגבוה (נעצרתי ב־1.78). אבל בלי קשר לגובה המוזיקה עשתה לי את זה הרבה יותר, ולכן נטשתי את הכדורסל לטובתה.

דמות נערצת שבא לי לשמוע את מה שיש לה לומר: אבא שלי. מעולם לא יצא לנו לשבת בבית קפה רק שנינו ולדבר שעות. שנינו עסוקים מאוד, וכך עברו השנים. יש לי הרבה מה לספר לו, ואני בטוח שגם לו.

המוטו שלי לחיים טובים: "תלך ישר ותאמין".