אנחנו כאן אורחים לרגע

אהוד בנאי נסע לגוש קטיף ביום רביעי שעבר, היום בו סגרו את עזה. יומיים קודם-לכן פגש שני חברים שחזרו משם, והשיחה איתם עוררה בו סקרנות לנסוע למקום בעצמו; לא על-מנת להצטרף למאבק בהתנתקות - בנאי בהחלט תומך בתוכנית - אלא כדי להפגין אמפתיה כלפי אותם אנשים שיתבקשו לעזוב את ביתם בקרוב.

"רציתי לפגוש את האנשים האלה פנים מול פנים ולשדר להם שאני איתם. הם בני עמי, אני לא שמח לאידם, ואסור שההתנתקות הזאת תביא להתנתקות בינינו", הוא אומר.

וכך, עם שני נגנים, נהג, חבר ולא מעט פרפרים בבטן, יצא הזמר למתנ"ס של גני-טל, שם הופיע מול 400 צעירים ששרו ורקדו איתו שורות כמו "אנחנו כאן אורחים לרגע, הבט סביב‭,"‬ "איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים" ו"הלב כמעט נשבר, אבל הכל בער‭."‬

"הרבה שורות תפסו משמעות חדשה‭,"‬ אומר בנאי. "אחד הרגעים הכי מרגשים היה כשהקהל שר איתי את 'ניצוץ האהבה‭.'‬ השיר הזה אומר: לא משנה מה אני חושב ומה אתה חושב, בלי ניצוץ האהבה שום דבר לא יצליח. אני חושב שזה מאוד ריגש אותם, כי הרגשתי שהם לאו דווקא מצפים ממני או מאנשים אחרים שיחשבו כמוהם. הם מצפים למשהו אחר לגמרי, שאותו אני מאוד מבין: תנו לנו להרגיש שאנחנו חלק מכם, תנו לנו להרגיש שאתם כואבים איתנו, בואו תראו על מה אנחנו מוותרים‭."‬

בנאי אומר שהוא יצא משם אופטימי: "היתה לי הרגשה שהאנשים שאיתם דיברתי והנוער שהופעתי בפניו הם לא אנשים שינקטו אלימות מול חיילים. הם יכאבו נורא ויתנגדו בכל דרך, אבל רק עד הרגע שהם יתבקשו לצאת משם. היתה אנרגיה טובה באוויר. עם כל זה שהמצב קשה, היתה איזו הרגשה של פורקן ושמחה, וזה עשה לי טוב".  

"דבר-מה אפל נופל / השד חוזר להשתולל / סכין נזרקת באוויר / פתאום יש בין השניים קיר" (מתוך "דוד ושאול") 

למעשה, המסע של אהוד בנאי לגוש קטיף יצא לדרך כבר לפני זמן רב. ליתר דיוק: ב-4 בנובמבר 1995. "הקנאות המשיחית הדתית מפחידה אותי‭,"‬ הוא אומר, "ורצח רבין היה מבחינתי תמרור אזהרה, משהו שגרם לי לסוג אחר של חשיבה. הרגשתי שהירייה הזאת מרעידה את הקירות של הבית הישראלי, מפילה את הטיח ומגלה את כל הסדקים. אז הסדקים האלה יכולים להביא להתמוטטות, אבל הם גם יכולים לגרום לך לחשוב מה עושים, איך מתקנים את זה.

"אני התחלתי לשמור שבת ולשים כיפה על הראש מסיבות אישיות בעיקר, אבל האירוע הזה גרם לי לרצות להראות שליהדות יש גם פנים אחרות. אני חושב שרצח רבין עורר אצל הרבה חילוניים את השאלה הדתית. פתאום יש קבוצות לימוד, פתאום יש עניין להבין מה זה, מה קורה פה בעצם. נפתחה איזושהי דלת‭."‬

התקרבותו לדת לא מנעה ממנו להפוך לאחד האמנים האהובים והמוערכים ביותר במוזיקה הישראלית הפופולרית בשנים האחרונות. כמקובל אצל אמנים במעמדו, בנאי מחזיק אתר אינטרנט שמכיל פרטים על אלבומיו, מופעיו ושיריו. באתר יש גם מדור בשם "הדף הלבן‭,"‬ בו הוא כותב מדי פעם את דעותיו בנושאים שונים. ב-3 ביולי, זמן קצר אחרי שראה בטלוויזיה קבוצת מתנחלים מיידה אבנים בפלשתינים, פירסם מאמר בשם "למען אחיי ורעיי‭,"‬ בו כתב את הדברים הבאים:

"הם, צאצאי הקנאים מפעם, שכבר המיטו עלינו חורבן פעמיים, רוצים דבר אחד: להביא חורבן וגלות בפעם השלישית. הם גורמים לחילול השם ברמה שערורייתית. הם גורמים לביזיון מזעזע של עולם התורה והיהדות. הם מביישים את הכיפה שלראשם. אני והם לא בני אותה דת‭...‬ הדרך הזאת, זו לא דרך היהדות וזו לא דרך התורה. מדובר בסילוף ועיוות נוראיים ומזעזעים‭...‬ ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, אבל לא בכל מצב, ולא בכל תנאי, ולא בכל זמן‭."‬

בנאי: "הרגשתי שאנחנו עומדים בפני קו אדום, שאנשים פועלים בשם הדת ובגיבוי של הדת ולוקחים את הדברים לקצה הקנאי. הרי כבר קרו דברים כאלה בהיסטוריה שלנו. לא רק ברצח רבין. עוד הרבה לפני. למשל, צום גדליה. זה סוג של מקרה די דומה: קם אדם ורצח את היהודי שנתמנה למושל בארץ ישראל אחרי שהבבלים כבשו את ירושלים. חשבתי, למה חז"ל קבעו צום לזה? ולמה אנחנו צריכים לצום בי"ז בתמוז? שהרומאים יצומו: גם שרפו לי את הבית, גם גירשו אותי, גם היגלו אותי, ואני צריך עוד לצום? מה עשיתי רע? אבל זו השיטה של חז"ל: הם מפנים את כל הסיפור פנימה, לאיזה חשבון פנימי, כדי שנלמד, שנפיק מזה משהו.

"בשבועות האחרונים היתה לי הרגשה שאני לא שומע מספיק דעת תורה נגד הקנאות, דעת רבנים גדולים שיקומו ויגידו מילים ברורות ונחרצות. שמעתי את הרב יואל בן-נון מדבר על זה, אבל הוא כמעט לבד, לצערי. אז היה לי צורך לכתוב את הדברים האלה, למרות שאני רחוק מתואר רבנות ולא מתיימר בכלל לקחת על עצמי כזה דבר.

"התגובות שקיבלתי היו: אנחנו מסכימים איתך, אבל לא כולנו כאלה. היה משהו בתגובות האלה שגרם לי לחשוב, שאולי לא הייתי מספיק ברור. קיבלתי גם תגובה אחת שהאירה את עיניי, שהאנשים שהתעללו בפלשתינים בכלל לא היו מגוש קטיף, אלא הגיעו לשם מבחוץ. הבנתי שהפניתי את חמת-זעמי לקנאים, אבל התעלמתי מציבור שלם שנמצא עכשיו ברגע של משבר מאוד גדול, ולאו דווקא מושך לכיוון הקנאי. הציבור הזה פשוט נלחם את המלחמה שלו עד כמה שהדמוקרטיה מאפשרת, ועושה את זה כמו שהוא מבין".

"יש לו אמונה ויש לו כוח / הוא יודע איך לרקוד ואיך לשמוח / הניגון שהוא יביא יעצור את הזמן / יחיה את המתים ויוריד את המן" (מתוך "א יידישע רסטהמן") 

"אני מכיר את הציבור הזה לא מהיום‭,"‬ אומר בנאי. "יש לי בקהל הרבה חובשי כיפה סרוגה, ויש לי הרבה עניין בציבור הזה. הרבה חוזרים בתשובה עברו לעולם החרדי. אני לא. אני נשארתי פחות או יותר על קו התפר, ושם אני מוצא אותם. כשאני הולך לסרט אני רואה אותם באולם הקולנוע, אני רואה אותם בהופעות שלי, אני רואה אותם בכל מיני מקומות, ויש לי איתם קשר אינטנסיבי. האנשים האלה כותבים לי, באים לדבר איתי אחרי הופעה, ואני קולט שמאוד מעסיק אותם נושא התרבות היהודית והזהות הישראלית. הם מאוד מעורים ורוצים להיות חלק מהחברה הישראלית ומהתרבות הישראלית. בעיניי, דווקא מהציבור הזה יכולה לצאת תקווה. הציבור הזה הוא שיכול לגשר בין התרבות הישראלית ליהדות. ומעצם זה שאני נמצא על קו התפר מבחינת אורח-החיים שלי החילוני-דתי - אני קורא לזה 'חידתי'-  וגם בגלל שהקהל שלי מורכב מאנשים כאלה, אני מרגיש צורך טבעי לתקשר איתם.

"אני רואה שם אנרגיה עצומה, שלטעמי הולכת יותר מדי לכיוון של ארץ ישראל, של אדמת ארץ ישראל. הם הפכו את אדמת ארץ ישראל לערך עליון והזניחו ערכים אחרים: דברים שיש להם יותר היבט מוסרי, יותר הומני, יותר חברתי, שגם הם חלק מההוויה היהודית. אני חושב שהם יכולים לתרום הרבה מאוד לתרבות הישראלית ולחברה הישראלית, אם הם יפנו את כל האנרגיה הזאת פנימה‭."‬

כשאתה מדבר על היבט מוסרי וחברתי אתה מתכוון לשמירה על החוק ולציות לפקודות ב‭15-‬ באוגוסט?

"גם, אבל אני מדבר על משהו שהוא מעבר לזה. אני חושב שיש לנו כאן איזשהו משבר זהות. אנחנו עם שחזר לאדמה שבה הוא חי לפני אלפיים שנה, אבל הציונות נותנת לך שורשים קצרים, מדברת רק על מאה השנים האחרונות, כאילו מתעלמת מכל מה שהיה קודם. צריך לקרות כאן משהו. יש מקום שנגלה מחדש את עצמנו, שנחשוב מה זה בעצם יהדות, על מה היהדות מדברת. ואני חושב שדווקא להם, לאנשים האלה, שלא מתבדלים כמו החרדים, אלא לוקחים חלק בעשייה היומיומית בחברה הישראלית, יש כוח מאוד גדול, יש המון אנרגיה ורצון, רק שהכל מתועל לאדמת ארץ ישראל‭."‬

לאיזה כיוונים היית רוצה שהם יתעלו את האנרגיות? 

"קודם כל, הייתי שמח אם הם יבינו שהחשיבה שלי היא לא כאיש שמאל. אנחנו חיים בחברה שמאוד ממדרת לשמאל או לימין, אבל אני משתדל לשחרר את עצמי מזה. אני חושב שהחשיבה הזאת היא בעוכרינו. הרי כל הקלפים נטרפו מזמן. ברגע שבגין החזיר את סיני, ברגע ששרון עושה את מה שהוא עושה עכשיו, אתה כבר לא יכול לדבר במונחים של שמאל וימין. יש מציאות שנותנת לך נתונים מסוימים, ואתה צריך לקבל החלטות. זאת גם היתה הדרך של חכמי התורה.

"רבן יוחנן בן זכאי החליט לעזוב את ירושלים בזמן המצור של הרומאים. הוא בטח לא רצה לעזוב את ירושלים, הוא בטח עשה את זה בלב כבד, אבל המציאות אמרה שעכשיו זה לא זמן להתאבד בתוך ירושלים, אלא לצאת ולהקים מרכז רוחני שנקרא יבנה, שממנו אחר-כך יצאו כל התורה שבעל-פה והמשנה והגמרא.

"מה שרציתי להעביר לאנשים בגוש קטיף, זה שגם אם הם יעברו טראומה קשה - ואין לי ספק שמבחינתם זה חורבן הבית, זו גלות - אז שישכילו ויצליחו לאסוף את עצמם ויקימו יבנה משלהם. אם ההתנתקות תביא להקמת מרכז או תנועה רוחנית שתחדש את היהדות ותיתן מקום לכל גווני הקשת, זה שווה הכל בעיניי.

"אני לא יודע אם ההתנתקות תביא שלום או ביטחון, אני לא כל-כך מבין מה רוצה הצד הפלשתיני - אבל התקווה שלי היא שהדבר הזה שיקרה, שהוא ללא ספק מאוד קשה, שהוא יצמיח יבנה, יצמיח משהו חדש. ואז, אני אומר, הקורבן יהיה שווה. מבחינה זו, יכול להיות שעצם הרצון שלי לבוא אליהם, ועצם הדיאלוג שנוצר בינינו, הוא כבר דבר חיובי". 

"היום נעשה משהו בלתי-נשכח / שישאיר זיכרון של שמחה מבורך" (מתוך "היום")

יומיים בלבד אחרי שגמלה בו ההחלטה לקום ולנסוע, כבר השתרך בנאי בפקק במחסום כיסופים. איתו במכונית היו המוזיקאים נעם הלוי וניצן חן-רזאל, הנהג מיקי וגם רוני שוויקה, חבר שמוגדר כ"יועץ שלנו לעניינים שמעבר לקו הירוק ולעניינים שונים אחרים‭."‬

פחדת? 

"כן. היו לי חששות מעצם המפגש, איך הם יקבלו אותי, למרות שאמרו לי כבר בטלפון שהתושבים מאוד שמחים מעצם זה שאני בא. רעות, הבחורה שאירגנה את ההופעה, אמרה לי: 'אנחנו מבינים מזה שאתה לא מתנשא עלינו, שאיכפת לך מאיתנו, שאתה מגלה סימפטיה למצב הבלתי-אפשרי שנקלענו אליו‭.'‬ היה לי גם חשש מהנסיעה, כמובן. אתה עובר בציר כיסופים, ואתה נכנס פתאום לעולם אחר. זה הזכיר לי את התקופה שהייתי מופיע בלבנון ועובר את גדר המערכת עם השיירות. לא שמעתי יריות אמנם, אבל אתה ישר מרגיש שאתה לא מגיע להרצליה פיתוח, אז היה איזשהו פחד.

"המקום הראשון שראיתי היה מאוד קשה: לקחו אותנו למקום שבו רצחו את טלי חתואל. אחר-כך ראיתי חלק מהיישובים: גני-טל, גדיד, נווה דקלים, וגם את המואסי, המובלעת הערבית שבאמצע הגוש. נסענו גם לאורך חוף הים, שם אתה רואה בתים יפים, מוקפים דשא, עצים ופרחים. אתה רואה בתי-ספר וגנים ובתי-כנסת ובתי-קברות וחממות, אבל הכל מצולק בגדרות חשמליות ובחומות. יש משהו קשה באוויר. זאת היתה ההתרשמות שלי כאורח לרגע שבא והציץ. יכול להיות שאם הייתי חי שם הייתי מתרגל לזה, אבל בביקור לרגע היתה לי תחושה קשה, שכביכול יש לך נווה-מדבר, אבל הוא במצור, מוקף גדרות תיל, מוקף במגדלי שמירה‭."‬

השיר שאיתו בחר לפתוח את ההופעה היה "יוצא לאור‭,"‬ שמתחיל בשורה "השביל הזה מתחיל כאן‭."‬ בנאי: "הרעיון היה, שהשביל הזה הוא גם השביל שלי אליכם, ושלכם אלי. השביל הזה מתחיל כאן, ומפה צריך ללכת, ללכת הלאה. לא התכוונתי להעביר מסרים מפוצצים בהופעה הזאת, רק להביא אור ושמחה, מה שמוזיקה יכולה לעשות. לתת להם גוד טיים, פאן של שעתיים. גם לא דיברתי הרבה בין השירים. הרגשתי שעצם ההופעה והנוכחות שלנו שם, כבר יש בזה אמירה. לא היה לי צורך להעביר מסרים בדיבור. בדיעבד עשיתי את זה בשיחות. נשארנו שם כמעט שעתיים אחרי ההופעה, גם בגלל שאמרו לנו שהכביש חסום, וגם בגלל שהצעירים שהיו בהופעה ישבו על הדשא שליד המועדון.

"התפתחה שיחה מאוד מעניינת. בחור אחד שאל אותי, איך אני כאדם מאמין לא מסכים איתם בעניין של ארץ ישראל. התשובה שלי היתה שדעת תורה חלוקה בעניין הזה. זה לא שיש דעת תורה גורפת, שאסור להחזיר משטחי ארץ ישראל. הרי אף פעם לא יישמנו את גבולות ארץ ישראל. תמיד התפשרנו עם המציאות. מימי יהושע ועד ימינו, תמיד יש פשרה. אז היום יש לך מציאות שיש לך שלושה וחצי מיליון פלשתינים, ועד היום אף ממשלה לא סיפחה את יהודה, שומרון וחבל עזה, לא הלכה עד הסוף עם העניין, ובעצם אין לך הרבה ברירה. אתה יכול להחזיק את זה 30 שנה, לא יותר. אתה חייב באיזשהו מקום להגיע להכרעה. וההכרעה הזאת היא לא הכרעה דתית. היא צריכה להיות ריאליסטית, מעשית, לפי הנתון, לפי המצב. ברגע שמכניסים את האלמנט הדתי, המשיחי, זה חומר-נפץ. מזה צריך להיזהר‭."‬

היו נסיונות לגייס אותך למחנה? אם כבר באת, תישאר? 

"היה ניסיון להגיד, תבין אותנו, תבין למה קשה לנו עם המהלך הזה, למה אנחנו נאבקים על הבית שלנו. מבחינה אנושית יכולתי להבין את זה. בא אלי צעיר בן 20 ואומר לי: נולדתי כאן, זה כל מה שאני יודע, זו החברה שלי, זו הסביבה הטבעית שלי, עכשיו אני הולך אל הלא-נודע. מבחינתם זו גזירת גורל, ואני יכול להבין את זה.

"אני פעם גרתי בדירה שכורה שמאוד אהבתי. גרתי בה עשר שנים, ויום אחד דפקו בדלת והביאו לי צו פינוי, כי איזשהו קבלן קנה את הבניין והחליט לפנות אותו. זה היה בניין קסום, עתיק, יפה. היו לי יומיים-שלושה של הלם מוחלט. אז כשאני שם את עצמי במקומם, אני בהחלט יכול להבין שזה הולך להיות מאוד מאוד קשה. אבל זה כורח המציאות. אז בסדר, אתם נלחמים על זה ובוכים על זה וקשה לכם, אבל ביום שאחרי צריכה לבוא חשיבה אחרת.

"בואו נחשוב מה בעצם קרה. אנחנו הרי הולכים המון שנים עם החלום של ארץ ישראל, והנה אנחנו רואים שאנחנו לא יכולים ללכת עם זה עד הסוף, אז את כל האנרגיה העצומה הזו צריך לקחת עכשיו לכיוונים אחרים, ויכול לצאת מזה רק טוב. אני מקווה שאחרי ההתנתקות תבוא ההתחברות. שאחרי כל זה חייבת לבוא גאולה כלשהי".

"אין שום אות / אין סימן / כל-כך הרבה ימים / במעגל סגור מסתובבים" (מתוך "עגל הזהב") 

מהן בדיוק אותן "התחברות" ו"גאולה‭,"‬ בנאי מתקשה להסביר. "לגבי אנשים מבוגרים קשה לי לדבר, כי לא כל-כך יוצא לי להיות בקשר איתם. אני מדבר על הנוער, הנוער הזה שאתה רואה בצמתים עם הסרטים הכתומים. אתה רואה את הרצון שלהם לצאת לרחובות ולעשות משהו. אני לא יכול להגיד מה בדיוק הם יכולים ורוצים לעשות, אבל אני יכול לראות מצב שהם לוקחים את האנרגיות האלה ומפנים אותן לעשייה בתחומי הקו הירוק. יש כאן המון דברים מבחינה חברתית, תרבותית, שמחכים, יש כאן מצב שאנחנו על איזה 'הולד‭,'‬ מחכים שיקרה משהו, ככה נראה לי. ופה יכולה להיות להם תרומה אדירה, כל אחד בתחום שהוא עוסק בו, עם הפנים פנימה, אל תוך החברה הישראלית.

"הם רוצים את זה. אני מרגיש את זה מהם. זה משהו שלא כל-כך קיים אצל נוער חילוני. בנוער הדתי אתה רואה שהרצון לתרום הרבה יותר חזק. לדעתי, צריכה לקום שם מנהיגות, דתית או לא דתית, שתכוון אותם לזה, שתגיד: או.קיי, יש ארץ ישראל, אבל ליהדות יש בסולם הערכים עוד הרבה דברים. היהדות מתעסקת בבעיות חברתיות, אקולוגיות, מוסריות. יש רוב עצום בעם שלא מכיר את הדברים האלה בכלל, לא יודע איזה אוצר יש לו בבית. אני לא אומר שהם צריכים להיות מיסיונרים ולהחזיר את עם ישראל בתשובה. אני מדבר על יהדות שפויה, טולראנטית, פתוחה לעולם. אני מדבר על הקמת גשר בין הישיבות למועדון 'בארבי‭.'‬ ואת זה רק חובשי הכיפות הסרוגות יכולים לעשות‭."‬

ופתרון מדיני? 

"כל בן-אדם שחי פה צריך לשאול את עצמו למה אף ממשלה, לא שמאל ולא ימין, לא הלכה עד הסוף לשום כיוון - לא לכיוון של לצאת משם, ולא לכיוון של להגיד, אנחנו נשארים שם לנצח ושיקפצו כולם. מצידי, שיספחו את השטחים, יהיה לנו פה רוב ערבי תוך כמה שנים, יש לי חברים ערבים שיכולים ללמד אותי להחליף את הרפרטואר לשירים בערבית. אבל היות שלא עשו את זה, כי תודה לאל אין כאן אף בן-אדם שפוי שייתן תעודת-זהות ישראלית לשלושה וחצי מיליון פלשתינים - אז אין מנוס מחזרה לאיזשהו גבול. אין לי מושג מה יהיה קו הגבול, אבל איזושהי נסיגה וקביעת גבול הן כורח המציאות. לא משנה אם אתה שמאל או ימין, זה בלתי נמנע.

"מי שמעצבן אותי בכל הסיפור זה הפוליטיקאים, ששלחו את האנשים לגוש קטיף בהרגשה ש'אנחנו איתכם עד הסוף‭.'‬ אני זוכר שכשהייתי חייל, באמצע הטירונות ב‭,'71-‬ שלחו אותנו לבנות גדר בפתחת-רפיח. לא אמרו לנו מה זה בדיוק, זה היה מין סוד, אבל אריק שרון, שהיה אז אלוף פיקוד דרום, הגיע כל יום לשטח כדי לבדוק איך העבודה מתקדמת. חלק מהגדר הזו עברה בתוך כפרים עלובים של בדואים שנאלצו לברוח למדבר. כל הזמן שאלנו מה זה, למה אנחנו עושים את זה, אבל זה היה חסוי באופן טוטאלי. בסופו של דבר, הגדר הזו הקיפה את השטח שעליו בנו את ימית. מה היה הגורל של ימית, אנחנו יודעים.

"כשהייתי שם לקחו אותנו לסיור באנדרטה, ושם סיפרו לי משהו שלא ידעתי - שהאנשים שהתבצרו בימית הגיעו לשם שבועיים לפני הפינוי, כשתושבי ימית כבר לא היו שם. גם כשראיתי את אנשי גוש קטיף, הרגשתי שאני עומד מול אנשים שלא יתבצרו על הגגות ולא יזרקו אבנים. ככה הרגשתי‭."‬

אתה לא נאיבי? 

"אני מקווה שלא. ברור שהקנאות קיימת ויש חשש ממנה, ומכאן גם נולדה הנסיעה שלי לשם: להרים קול זעקה נגד הקנאות. אבל ההרגשה שלי היא שאם תהיה אלימות, היא תבוא מאנשים מבחוץ. אני הרגשתי שהאנשים שם לא אלימים. אלה אנשים שיקוו לנס עד הרגע האחרון. ראיתי שם אדם שותל דשא, שזה דבר מפליא. אז לדעתי, הם יזרעו וישתלו עד הרגע האחרון, וכשיגיע הרגע הזה, הם יקומו ויעשו קריעה ויילכו משם. ככה אני מאמין". 

"‬מי זה בא בדמות ענן, עמוד עשן / כל הלילה על האש / על נפשנו אבקש / יום אחד הכל יפרח, הלב של העולם נפתח" (מתוך "אסתר")

בנאי נמנע מלגבות שכר עבור הופעתו בגני-טל, אך בסופה העניקו לו התושבים מתנה שריגשה אותו מאוד: הקדשה ממוסגרת, שהכותרת שלה כללה ארבע שורות מתוך שירו "גבולות" - "יש גבול לייאוש, אין גבול לתקווה, יש גבול לשנאה, אין גבול לאהבה‭."‬ מתנה מרגשת לא פחות קיבל עוד לפני שעלה בכלל לבמה:

"ברגע שנכנסתי לאולם לעשות באלאנס, ראיתי מולי שלט גדול: 'אהוד, תודה רבה‭.'‬ השלט הזה היה מול העיניים שלי כל ההופעה. זה היה בעצם מה שקיבלתי שם: תודה שבאת. בסדר, תחשוב מה שאתה רוצה, אבל באת אלינו, ואנחנו מכירים לך תודה על זה. זה היה מאוד מרגש, וזה מרגש אותי גם עכשיו כשאני מדבר על זה. הרי האנשים האלה כמהים ללגיטימציה ולא מקבלים אותה למרות שהם לא חייזרים, הם בני-אדם. מבחינתי זה היה שווה הכל‭."‬

חוץ מלנסוע ולשיר, מה עוד אפשר וצריך לעשות?

"לא יודע. אני בסך-הכל, איך להגיד, כולה זמר רוק. אני משתדל שכל מה שאני עושה יהיה דרך המוזיקה. מבחינתי, אם אין לי מוזיקה, אין לי כלום. אני משתדל להעביר הכל בשירים, בהופעות. ועכשיו, בעקבות הביקור בגוש קטיף, החלטתי שאני רוצה להופיע בכל מקום. אני רוצה להופיע גם בקדומים.

"יש חרם תרבותי על הציבור הזה. הם רוצים שנבוא להופיע אצלם, אבל אצלנו יש פחד לעבור את הקו הירוק ולהיכנס. התחושה שלי עכשיו היא שצריך להתגבר על הפחד הזה, ושהמחלוקת איתם לא צריכה להביא לחרם. אני מצפה שגם מצידם יהיה איזשהו צעד: שהם יחליטו לשמור על החוק, שיחליטו להחרים באופן טוטאלי וחד-משמעי את כל הקנאים. ואז יכול להיות שלאט-לאט משהו ישתנה כאן. אני מאוד מאמין בכוח המאחד של המוזיקה, בכוח הריפוי של המוזיקה. מבחינתי, זה מה שיש לי להציע. ועלי זה עובד".