פריז השנייה: הפליטים האפגנים מחפשים עתיד
אלפי אפגנים, שהשאירו את חייהם מאחור, ממתינים יותר משנה שצרפת תחליט מה לעשות איתם, וחלקם נמצאים שם רק כמה ימים. גלעד הלפרן יצא למפגש בלתי אמצעי עם כמה מהפליטים ומצא בעיות דומות לאלה שמעסיקות את ישראל. איך מטפלים בפליטים? האם צריך לגרשם? ואיך חיים בינתיים?
גדותיה של תעלת סן מרטן היוצאת מנהר הסיין אל עומק הרובע העשירי בפריז, היו פעם מקור השראה לשאנסונרים ולזוגות אוהבים. היום, על סיפה של שנה חדשה ועשור חדש, התעלה היא הלב הפועם של קהילת הפליטים האפגנים בבירה הצרפתית.
מאות גברים ונערים בכל הגילאים התקבצו כאן. פליטים. חלקם יתומים, אחרים בעלי משפחות שנשארו הרחק בארצם שסועת הקרבות או במדינת גלות אחרת במהלך מסעם למערב אירופה. יש ביניהם כאלה שהגיעו רק לפני כמה ימים לפריז, אחרים מחכים על גדות התעלה כבר למעלה משנה למקלט מדיני. תקועים בסבך הביורוקרטיה שמתקשה להחליט מה לעשות איתם.
במקביל לתהליך שהתרחש בישראל עם הקמתה של יחידת "עוז", גם בצרפת הולך ומתחדד בחודשים האחרונים הדיון הציבורי בשאלת הפליטים. האם יש לגרשם? מי מהם פליט מלחמה ומי מהגר למטרות עבודה? ומה עושים עם ילדים שכבר נולדו בצרפת ועבורם זהו ביתם היחיד? אותן שאלות נשאלות גם כאן, התשובות לא תמיד קיימות.
המשותף לאפגנים שמגיעים לכאן הוא חוסר הוודאות, וכמו במערכון "אנשי הארון" של כוורת כולם כאן "מעבירים זמן בכדי לפנות מקום לעוד זמן". האופטימיים לא מאבדים תקווה, האופטימים פחות ממשיכים כעבור זמן מה בנדודיהם.
חאן עזיז, בן 14 מעיירה ליד קאבול, הגיע לפריז לפני כמה ימים אחרי כשבעה חודשים בדרכים. בפנים שכבר ראו הכל הוא מספר ל-ynet כיצד החליט לעזוב את אמו ושני אחיו הקטנים ולצאת לדרך חדשה. זה קרה אחרי שאביו נהרג בהפצצה של הטליבאן. "מאפגניסטן הסתננתי לאיראן, משם לטורקיה ואז ליוון, איטליה ועכשיו צרפת", הוא מספר באנגלית מצוחצחת. "הייתי ביוון חצי שנה, שבמהלכה ישבתי במעצר פעמיים, למעלה מ-40 יום בכל פעם, עד שהחלטתי להמשיך הלאה".
חודשי הנדודים הארוכים ותנאי ההגיינה נותנים את אותותיהם בגופו של חאן עזיז. הוא סובל מזיהום בכף רגלו, ולאחר המפגש השבועי שמקיים קולקטיב הפליטים המתגוררים באזור, הוא משתכנע לפנות לבית החולים הקרוב לטיפול. אל משלחת הפעילים ששמה פעמיה לכיוון בית החולים מצטרף סעיד, אפגני המתגורר בצרפת יותר מ-30 שנה, על תקן מתורגמן. תפקידו - לרכך את קבלת הפנים הצוננת להם זוכים האפגנים בבית החולים בגלל שהופיעו ללא מסמכים מזהים, וחמור מכך, שאינם מדברים צרפתית.
סעיד עזב את ביתו באפגניסטן ב-1977 והשתקע באיראן, שם הצטרף לכוחות המשמר המלכותיים של השאה, ונאלץ לגלות שנתיים לאחר מכן בעקבות המהפכה האסלאמית של חומייני. רצה הגורל ובאותה שנה פלשה ברית המועצות לאפגניסטן והשיבה הביתה נחסמה בפניו. הוא קיבל מעמד של פליט בצרפת, ובשנים האחרונות תורם מכישוריו הלשוניים לטובת הפליטים האפגנים. עבודה לא חסר, שכן מספר הפליטים האפגנים בצרפת בכלל ובפריז בפרט - רק נמצא בעלייה.
מיוון אל הג'ונגל
על-פי אמנת דבלין משנות ה-90, מחויבים מבקשי מקלט להגיש בקשה במדינה דרכה הם נכנסים לאיחוד האירופי. כך נוצר מצב שבו יוון כורעת תחת מבול של בקשות, ובנוסף לכך נאלצת לדאוג לרווחתם בחודשים הארוכים שבקשותיהם בטיפול. על-פי האמנה, למדינות שלהן גבול משותף עם יוון יש זכות לגרש את הפליטים חזרה אליה, דבר שהן עושות לא אחת בחדווה. למרות מחאות חוזרות ונשנות של היוונים, למדינות מערב אירופה אין אינטרס אמיתי לשנות את האמנה וזאת על-אף שכלכלותיהן מבוססות יותר ולכאורה יכולות לקלוט פליטים רבים יותר.
גם צרפת היא במקרים רבים רק תחנת מעבר לבריטניה או נורבגיה, הנתפסות כיעדים אטרקטיביים. בדרך צפונה נעצרים המהגרים בעיירה קאלה, הנקודה הצרפתית הקרובה ביותר לבריטניה על גדות תעלת למאנש, בתקווה להסתנן למעבורת או לכלי רכב שעוברים במנהרה מתחת למים. כדי להתמודד עם השטף הבלתי פוסק לבריטניה, הקימה ממשלת צרפת את "הג'ונגל" - מחנה מעצר לפליטים ששמו מעיד יותר מכל על תנאי המחייה בו. לפני כחודשיים נסגר המחנה בהוראת השר לענייני הגירה והזהות הלאומית, אריק בסון, תוך הבטחה לגירוש השוהים הבלתי חוקיים מאפגניסטן שלא הסדירו את מעמדם בצרפת. "לא ייתכן שממשלת צרפת תעניק עדיפות לפורעי חוק על-פני מבקשי מקלט שמכבדים את הנהלים ומחכים בסבלנות לתשובה בעניינם", אמר אז בסון.
פינוי "הג'ונגל" שהוקם בצפון צרפת (צילום ארכיון: AFP)
החלטתו של בסון עוררה סערה ציבורית בצרפת, אליה הצטרף בין היתר שר החוץ, ברנאר קושנר, שטען כי "אין זה מוסרי לגרש בני אדם לאזור מלחמה". הוויכוח הציבורי והקיפאון בקבלת ההחלטות הובילו לכך שמאות מועמדים לגירוש נשארו על אדמת צרפת במצב ביניים לא ברור. מספר האפגנים שגורשו עד-כה מצרפת עומד על שלושה, מספר זניח ביחס לגירוש ההמוני מבריטניה, שבה יוצאות מדי שבוע עשרות טיסות מלאות בפליטים בדרכן לקאבול.
אך צרפת היא מדינה שבה לחץ ציבורי עדיין פועל, ולאזרחים עדיין אכפת. בדומה לקמפיין שנוקטות עמותות בישראל, המנופפות במוסר היהודי ובהיסטוריה של עם ישראל, כך גם בצרפת נקראים ערכיה של הרפובליקה הצרפתית לדגל. המחויבות לאוניברסאליות לכל אדם באשר הוא עמוד התווך בערכים של צרפתים רבים, גם אם בעיני אחרים גישה זו נתפשת כצדקנות.
"היחס לאפגנים ביוון ברוטאלי במיוחד", מספרת ל-ynet ד"ר ליזה שוסטר, סוציולוגית המתמחה בשאלות הגירה ומתנדבת בקולקטיב הפליטים. "יוון היא על-פי רוב שער הכניסה של הפליטים לאיחוד האירופי ובגלל ביורוקרטיה אירופית, נאלצת ממשלת יוון להתמודד לבדה עם רובם. אבל הממשלה הצרפתית, כמו ממשלות אחרות באירופה, טאטאה את הבעיה מתחת לשטיח. מבחינתם, כל עוד הבעיה לא נראית היא לא קיימת".
אחת התוצאות של ההתעלמות מהבעיה, היא סגירת "הג'ונגל". לדבריה של אנייס וין, המתנדבת אף היא בקולקטיב, התוצאה של סגירת המחנה היא אובדן תחושת הקהילה בקרב האפגנים. "הם נפוצו לכל עבר, ובמקום שיהיה להם מקום לנסות להתמודד עם המצב ביחד, הם מסתתרים כיחידים ביערות שמקיפים את קאלה".
חזרה לתעלות סן מרטן, בדרך לבית החולים. סעיד מספר על חיים הבלתי אפשריים ועל מצבם הבלתי אפשרי של הפליטים האפגנים. "הכרתי בחור צעיר, מלא מרץ וחברותי, שהגיע הנה בגיל 16 ולאחר שנה של המתנה פשוט יצא מדעתו. אין לי ספק שהמטרה של הממשלה הצרפתית היא אחת: להתיש את הפליטים עד שיעזבו את אירופה". יעזבו לאן? "למקום אחר", הוא משיב ושקט משתרר. כמה שניות חולפות ותורו של חאן עזיז לרופא מגיע. סעיד ממהר להצטרף אליו. השאלה הזו תישאר כנראה באוויר לפחות בתקופה הקרובה.
