הבמאי ג'ורג' עובדיה, יוצרם של סוחטי הדמעות הידועים גם בכינויים כ"סרטי הבורקס", קבע את הכלל שעל פיו "כאשר הקהל בוכה - הקופה צוחקת". בהמשך ישיר לכך, הקדימונים לסרט "משפחה בשבי" שישודר הערב (א') בערוץ 10, מלמדים כי גם סרט זה יתרכז בעיקר בהצגת פניהם המעוותות מצער וגעגועים אמיתיים של בני משפחת שליט, וגם בדמעות שיגירו מדי פעם.
כל זה יתרחש כמובן לשביעות רצונם של המפיקים ובעלי הערוץ, שהרי גם לתפיסתם האמיתית - כל המרבה בדמעות מרבה בהכנסות, ולעזאזל כל מה שנמצא מחוץ למשוואה זו.
| דעה אחרת |
|
| מצביעים בשליט / ערן בר-און |
|
ערב השידורים שבמרכזו הסרט "משפחה בשבי" הוא לא עוד ערב קרב בין הערוצים הגדולים. ערן בר-און חושב שמדובר באבן בוחן לחברה הישראלית ושכולנו חייבים לצפות בו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
עובדיה המיתולוגי סחט את דמעות הקהל, וגם העשיר את קופתו, דרך סיפורי אהבה דביקים ותמימים, אלא שערוץ 10 מתכנן לשפר את הכנסותיו על ידי ניצול ציני של הטרגדיה האמיתית של משפחת שליט.
יש הטוענים כי כל מטרתו של הסרט היא להסיט קהל מצפייה ב"האח הגדול" המוצגת באותה השעה בערוץ המתחרה. כך או כך - ההצגה הצפויה של "משפחה בשבי" תהיה עליית מדרגה נוספת בהתנהגותה המופקרת של התקשורת הישראלית בפרשת שליט, כמו גם בסיקורה חסר העכבות והאחריות את מעשיהם של הטרוריסטים בכלל.
הסרט יסמן את שבירתם של שני שיאים חדשים - האחד בתחום שיתוף הפעולה של התקשורת הישראלית עם החמאס והשני בתחום הציני של ניצול טרגדיות משפחתיות לשם קידום המכירות של ערוץ מסחרי.
תקשורת היא החמצן של הטרור. טרור ללא תקשורת שתעצים אותו ותפיץ אותו הופך לנטול ערך והשפעה. מרתון שידורי הזוועות שהתרחש אצלנו לאחר כל פיגוע בראשית שנות האלפיים היה דוגמה שלילית מצוינת לתקפותה של הנחת יסוד זו. הראיונות האינסופיים עם אלה שהיו צופים מבועתים בפיגוע או תצלומי הגופות והאוטובוסים המרוסקים סיפקו מוטיבציה ליצרני הטרור להמשיך במלאכתם.
אביבה ונועם שליט. שבירת שיא בניצול ציני של טרגדיה (צילום: ערוץ 10)
האם רק לכותב שורות אלה נדמה היה לעתים כי שביעות רצון מבצבצת מתחת להבעת הרצינות על פניהם של השדרים והכתבים בעת שאלה פרצו עם מבזקי הזוועה? כמו בכל פיגוע, גם הפיכתו של חייל חטוף לאייטם היוצר תוספת של צופים בשידור, היא בפועל שיתוף פעולה עם החוטפים. זהו שם המשחק - הטרור יוצר יתר צפייה, זו מעודדת את הטרור וכך נוצר שיתוף פעולה, שבו זה נהנה וגם זה לא חסר.
מקבלי ההחלטות בחמאס יכולים ללמוד על הלכי הרוח בישראל כמעט רק מכלי התקשורת הישראליים. כאשר אלה עוטפים את פרשת החייל החטוף בעיסה דביקה של דמעות ותחנונים בלבד, בתוספת אמירות שעיקרן הוא "לשחרר בכל מחיר", וכאשר מסרים אלה חוזרים על עצמם ללא הרף, משתכנעים ראשי החמאס כי זהו אכן הלך הרוח הקובע בישראל. מכאן גם מסקנתם שניתן להעלות עוד ועוד את המחיר. אלא שהלך הרוח של "לשחרר בכל מחיר" איננו זה הקובע היום בישראל - לא בממשלה וגם לא בציבור.
בניגוד לניסיונות הבוטים של כלי התקשורת להציג את רעיון השחרור המהיר בכל מחיר כאילו הוא זה המייצג את דעת הרוב בישראל, רוב הישראלים סבורים כי פעולה שכזו רק מזמינה את החטיפה הבאה ולכן אל לה לישראל לעשות כך.
כאשר העלאת המחיר מצד החמאס פוגשת בהלכי הרוח המתנגדים לה בישראל, נוצרים עיכובים חוזרים ונשנים במשא ומתן, ולכן הוא מתארך ללא קץ.
אם המסקנות הנובעות משיתוף הפעולה לצורך הרייטינג המתקיים בין התקשורת הישראלית לבין החמאס הן אכן כפי שנכתב כאן, אזי הסרט "משפחה בשבי" לא רק שלא יביא לקיצור שביו של גלעד שליט, אלא עלול דווקא להאריך אותו. לכן, מה שנותר לאלה החרדים לגורלו של החייל החטוף הוא דווקא להימנע מצפייה בסרט.
אי צפייה היא התשובה הנכונה למגמת שיתוף הפעולה בין ערוץ הטלוויזיה לבין החמאס. אם שם המשחק הוא רייטינג בכל מחיר, אזי יש להכות את הערוץ דווקא בתחום זה.
אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מדריך מומחה בתורות צבאיות ובהיסטוריה של צה"ל
