הרשו לי לצטט משפט אחד מהקומוניקט שנשלח לעיתונאים לרגל הקרנת "משפחה בשבי". כך כתבו שם: "בשיאו של הסרט מתועדות הדקות הארוכות והקשות בהן משפחת שליט צופה בקלטת בה צולם גלעד לראשונה אחרי שלוש שנים בשבי".
טל גורן ותמר פרוס יצרו סרט שהיה בעת ובעונה אחת מטריד וחיוור. מטריד, מפני שבשלב כה מתקדם של העסקה הנרקמת - הלוואי, הלוואי - עיתוי השידור
| דעה |
|
| מצביעים בשליט / ערן בר-און |
|
ערב השידורים שבמרכזו הסרט "משפחה בשבי" הוא לא עוד ערב קרב בין הערוצים הגדולים. ערן בר-און חושב שמדובר באבן בוחן לחברה הישראלית ושכולנו חייבים לצפות בו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
הוא סוג של החמצה. לצופה כבר נדמה שהוא מכיר את משפחת שליט כמעט כמו את כף ידו.
מלח ארץ, ממעטים בדיבור עד כמה שניתן, אדיבים לאין קץ לעדת העיתונאים החגה סביב כל מהלך שלהם, מכירים בחובתם להתמסר עד בלי די לתקשורת ויודעים כל העת שהם לא בחרו להיות בסיפור הזה, ודאי לא כגיבוריו. אלא שבמקום בו ממשלה אחת לא השכילה לשחרר את בנם וממשלה אחרת מתמהמהת וברקע מצוי זכרו של רון ארד, אין להם ברירה.
מתוך הסרט "משפחה בשבי". יותר מסתם אקט מציצני? (צילום: ערוץ 10)
מתוך אין ברירה ואדיבות, כך נראה, הם משתפים פעולה גם בסרט הזה, שלכאורה מתיימר להציג לצופיו אספקט אינטימי יותר של המאבק, אבל למעשה - למעט "שיאו של הסרט" - משדך בין מוסיקה ענוגה ונוגה לבין מגוון פעולות ציבוריות שכבר תועדו. יש רגעים בודדים של מבוכה ואי נחת: כשאביבה שליט עומדת לצעוד לצלילי חמת-חלילים בשדרה החמישית בניו יורק, ושני בני הזוג נבוכים מעצם המעמד ומהרושם הסוריאליסטי שהוא מותיר בהם. כשהם מתעקשים לא לקרוא להתכנסות לרגל 1,000 ימים בשבי בשם "עצרת". כשהם מנסים כל העת לשמור על ארשת מאופקת.
לצד הזכות צריך לומר שכבודם של בני הזוג שליט ובנם יואל, שהיו גיבורי הסרט, נשמר כמעט כל הזמן. למעט אותם רגעי שיא, כמובן, שהם בבחינת הצצה פורנוגרפית מיותרת לגמרי לסיפור הטרגי הזה: מה הועילו תקריבי אביבה שליט בבכייה? האם אלה אמורים להטות את רחשי לב הציבור לטובת העסקה? האם הם יותר מאקט מציצני שנכפה על משפחת שליט במסגרת שיתוף הפעולה ההכרחי עם כל המצלמות באשר הן?
הכל נעשה כאן כדי ליצור "אינטימיות", כלומר, להעצים את חווית ההצצה של הצופה. כולל התרחקות מתודית של יוצרות הסרט מן החזית, כשבני המשפחה
| דעה שנייה |
|
| משפחה בשבי התקשורת / יהודה וגמן |
|
התקשורת הישראלית משתפת פעולה עם החמאס? קחו לדוגמה את הסרט על משפחת שליט. אל"מ (מיל') יהודה וגמן חושש שהוא עלול להאריך את שביו של החייל החטוף, וקורא: לא לצפות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
מדברים אל המצלמה והמיקרופון מבלי שנשמע מה הם נשאלו. הטכניקה הזאת יוצרת אשליה של וידוי, וגם היא מטרידה, מפני שהדבר האחרון שבני משפחת שליט רוצים לעשות הוא להתוודות.
החמצה נוספת בתיעוד מאבקם של בני שליט היא דווקא בהתמקדות בהם ובניסיון לחשוף את חיי הרגש שלם במקום לחשוף לצופים את פעולת המנגנון ההתנדבותי הגדול שהתאסף סביבם. רגעים קצרים מדי של ישיבה בה חושפים פרסומאים את היצירתיות שלהם בהמצאת סיסמאות אינם מסבירים את התופעה והיקפה, מימונה ודרכי פעולתה.
מבחינה עובדתית, לא היה בסרט חידוש כלשהו. באשר לאמפתיה - בשלב זה של חיינו הציבוריים, היא כבר נוטה בוודאות לצד זה או למשנהו, ובשני המחנות הטיעונים מבוססי רגש,, שואפים ל"ערכיות" ולא לגמרי רציונליים. אבל גם מי שמזדהה לחלוטין עם מאבקם של בני שליט, כמוני, לא יכול היה למצוא ב"משפחה בשבי" יותר ממה שמצא בכתבת אולפן-שישי מזדמנת, גם היא מלווה במוסיקה הענוגה והנוגה והמעיקה. בסופו של דבר, וכיוון שעמדותינו כבר מגובשות, התוצאה היתה סתמית במקרה הטוב ומציצנית-חולנית ברגעי השיא.
היו מי שטענו לפני שידור הסרט כי מדובר ב"ניצול ציני" של קרבות רייטינג, שכן בערוץ 2 שודר באותה עת עוד פרק במופע השבי המדומה ההוא, אבל זו טעות.
| ומה כולם ראו? |
|
| רייטינג יומי: "משפחה בשבי" הפסיד בגדול / ערן בר-און |
|
הסרט אודות משפחתו של גלעד שליט, ששודר בערוץ 10 ללא פרסומות, הפסיד ל"אח הגדול". נתונים ראשוניים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כששני הערוצים המסחריים מתחרים ביניהם על הממלכתיות ההכרחית בשוק טלויזיה קטן ופרובינציאלי, ערוץ 10 ניצח אמש בניסוח סדר היום הלאומי, גם אם הסרט היה לעוס, חיוור וחף מחידוש.
דיון לעוס עוד יותר התקיים באולפן אחר השידור. גם הדיון סבל מבעיה של עיתוי: בשלב זה של דברים, כשברור שהעסקה הולכת ומתרקמת (הלוואי כבר אמרתי?), נדמה שכבר אין מקום לבעד-ונגד בנוסח הדיונים הערכיים של תנועות הנוער. אלא שאפילו הדיון החבוט הזה טוב בהרבה מכל מה שהיה לערוץ 2 להציע באותו רגע, וכרגיל - היו לו פחות צופים.
