שבדיה מביאה את האור

לפני יותר מ-20 שנה, ימי טרום האינתיפאדה הראשונה, הקמנו ועד יוצרים ישראלי-פלסטיני לשלום, בו היו חברים בין השאר אמיל חביבי, נתן זך, חוה אלברשטיין, אורי ברנשטיין, שמעון בלאס, סמיח אל קאסם, נסים קלדרון, מוחמד בכרי, יהושע סובול, ד"ר ווספי אל כפרי, אנוכי ואחרים. פרסמנו אז הצעה לפתרון הסכסוך שזכתה להדים בעולם, ויש אומרים שעראפת, שהיה עדיין בטוניס, סייע לחברי הפתח בגדה ובעזה להסכים כבר אז להצהרה למה שאחרי זמן הפך לתהליך אוסלו.

הניו יורק טיימס פרסם אז מאמר ובו צוטט הרעיון שירושלים תהיה עיר פרוזה, בעלת גבולות פתוחים שתוכרז כבירת ישראל וכבירת המדינה הפלסטינית. אך כידוע, דבר לא התממש.

הוועד הציע שתי מדינות עם בירה אחת, ואילו כעת באה ההצעה השבדית, שעניינה למעשה שתי בירות. אמנם הצעה זו על פניו נראית לא הגיונית וקשה לביצוע. אנו כבר יודעים שקשה לחלק עיר. אך הצעה זו מהווה התחלה אמיתית לפתרון כלשהו של הסכסוך היהודי-ערבי.

ירושלים הייתה מאז שנות ה-20 הקוץ שבאליה. היא בירת הנצח של היהודים אבל לא בירת הציונות. הציונות התעניינה בחוף הפלישתי ואילו ירושלים היתה עיר דתית - מוסלמית, נוצרית ויהודית. הערבים והיהודים לא ראו בה בירה. היא גם לא הייתה בירת הלאום היהודי שהצינות הייתה מהפכתו הגדולה, עד שהיהדות הפכה אותנו לדת ללא לאום.

התנועה הערבית שאחר כך הפכה פלסטינית על ידי המופתי, איש ערמומי ורשע, נהייתה לתנועה פלסטינית. המופתי הפך את ירושלים לסלע המחלוקת, בין השאר כשפרסם מודעה עם צילום של פוטו-מונטאז' של הרצל מעל מסגד אל אקצה. כך הפך את הסכסוך הלאומי היהודי ערבי לסכסוך של דתות, מהלך שגרם להרבה סבל, דם ודמים.

ההצעה השבדית היא אם כן מתנה גדולה הן ליהודים הן לערבים. גם בימי קדם, כאשר ירושלים הייתה בירת יהודה, הבירה הגדולה של ישראל הייתה אז שומרון. מאז ימי ירבעם, יהודה הייתה קטנה. ירושלים הייתה בירה של שניים שלושה שבטים. אחרי כן חזרה להיות בירת בית שני שבגינה נספה העם.

היום הפכו את ירושלים לסלע קיומם של היהודים, למרות שרובם כמובן מעדיף לחיות מחוצה לה, והן לסלע קיומם של הערבים, שמעדיפים לגור ברמאללה, שכם וג'נין. באו השבדים ומצאו פתרון: ירושלים תהיה לראשונה מאז ימי בית שני לבירת מדינת ישראל ולבירת המדינה הפלסטינית, שדמותה וגודלה ייקבעו לא על ידי קנאי דת משני הצדדים, אלא על ידי הישראלים והערבים, לאו דווקא רק המוסלמים.

הייתי נער בן 17 כשלחמתי על ירושלים ועל הדרך אליה בתש"ח. נפצעתי בעת הפריצה לעיר העתיקה. אבל לא חשבנו אז על בירה. חשבנו על ירושלים כעיר נצחית של רוח היהודים. העדפנו אחר כך לחזור לתל אביב, למרות שההיסטוריה שלה איננה של 3,000 שנה, אלא של מאה שנה יהודיות ואולי מאות שנים פלישתיות.

מאז נפל שמשון קורבן ליופיה של דלילה והרס מקדש בארץ פלשתים, חוף ימה של ישראל ועריה וכפריה הם החלק הפעיל, היוצר והבונה של הארץ הנבנית כאן והחיה על חרבה ובדמיה היא חיה ומחפשת הכרה. עתה תקבל הכרה בינלאומית אם תתקבל ההצעה השבדית החכמה הזאת. היא תסלול דרך אמיתית לפתרון הסכסוך, כי ירושלים הפכה שלא באשמתה לסלע הקיום של עם שאט אט הפך דתי תחת היותו לאומי.