שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סובול: "אפשר לומר קדיש על המוסר היהודי"
    ליהושע סובול יש מחזה חדש, "דארפור בבית", שם הוא תוהה האם קהות הלב שלנו בשאלת הפליטים קשורה לטוהר הגזע היהודי, ואיך מיהרנו לשכוח שפעם גם אנחנו ביקשנו מקלט. "אלוהים היום לא היה בוחר בנו", הוא אומר

    "אם הייתם באמת מאמינים שהיתה שואה, לא הייתם מניחים לחברי הכנסת שלכם לחוקק חוק שאוסר לתת כוס מים לפליט. אתם, באדישותכם, וחברי הכנסת שבחרתם, שגוזרים 20 שנות מאסר לכל מי שיעזור לפליט, אתם ההוכחה שלא היתה שואה", מטיחה במחזה החדש של יהושע סובול, "דארפור בבית", דמותה של אשת תקשורת בדיירי בית משותף שבמקלטם מסתתרת משפחת פליטים.

     

    המחזה של סובול, שמוצג בימים אלה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, מתמודד דרך נושא הפליטים בישראל עם קהות החושים ואטימות הלב של החברה הישראלית מול עוולות שמתרחשות בתחומה על בסיס יומיומי. גם לתהליך מתמשך של כרסום במה שמגדיר המחזאי כ"בלוטת המוסר היהודי", נותן המחזה ביטוי באופן שיקשה על הצופים להתעלם מן הבבואה המכוערת שמשתקפת מולם.


    ילדי פליטים במעון בערד. מה קרה לבלוטת המוסר היהודי? (צילום: AP) 

     

    בראיון ל-ynet ערב הפרמיירה אומר סובול: "העובדה שאין במדינת ישראל חוק יסוד למתן חסות לפליטי חרב חושפת את ערוותנו. המדינה אובדת עצות מול נושא הפליטים, ולמעשה בוחרת להתעלם ממנו ופשוט נותנת לדברים להתרחש. הסיבות לכך רבות, בהן העובדה שמשרד הפנים נשלט על ידי גורמים דתיים שדואגים רק לטוהר הגזע היהודי. כל פליט או תושב זר, שמבקש להגיע הנה, נראה להם כמי שמְסַכּן במירכאות את אופייה היהודי של המדינה". 

     

    סובול, שנושא המוסר היה מאז ומתמיד חלק אינהרנטי ביצירתו, מותש אבל לא מיואש מהמצב, אולי כיוון שמי שדרבן

    אותו לכתיבת המחזה היו שתי סטודנטיות של החוג לתיאטרון באוניברסיטה, שערכו עבודת תחקיר מקפת בנושא הפליטים, המבוססת על נתונים של ארגון הצלב האדום ואמנסטי העולמי. "משמח לראות שהדור הצעיר שגדל פה לא ויתר על אכפתיות ומעורבות", הוא אומר.

     

    ביחד עם מאיה בן חיים וטל ליברגל, שאחראיות על עבודת התחקיר, יצא סובול לראות בעיניו את חיי היומיום במעונות הפליטים ובמקלטים שהוקמו כיוזמות פרטיות. את עוצמת המפגש הבלתי אמצעי עם המציאות, קשה שלא לחוש בטקסט. "הפוקוס של המחזה הוא על התגובה הישראלית לבעיית הפליטים. הייצוג הבימתי של הטרגדיה בא לידי ביטוי באמצעים ויזואלים כמו פוטג' דוקומנטרי וסרט אנימציה שמורכב מציורים של ילדים מדארפור, אבל היה חשוב לי להראות את הגמגום, הבלבול והעילגות שלנו מול המציאות הזו שפתאום קיימת והרשויות לא באמת נדרשות לה", אומר סובול.

     

    כל זוועה הופכת לריאליטי

    סובול מציג את דיירי הבניין המשותף, שבו מתרחשת העלילה, כאנשים חסרי מצפון, אטומים, מרושעים, נצלנים וצבועים. בני אדם שעוולות העולם לא נוגעות בהם יותר. ההיפך, הם רואים בהן שדה רחב של אופציות למיזמי ריאליטי חדשים עם רייטינג ורווח נאה בצדם.

     

    "זה לא רחוק מהמציאות שלנו", אומר סובול, "התרגלנו להפוך כמעט כל זוועה לריאליטי. זו הדיאלקטיקה שנוצרת כשתכניות בידור הופכות לזוועתון שבו אונסים בני אדם לספוג השפלות כמו במקרה של החודדה הזו, כך קוראים לה, כן?"


    מחאה נגד הקפאת הבנייה בהתנחלויות. הכל הופך לבידור (צילום: רויטרס)

     

    אל חשש, את סובול לא תתפסו במסגרת מדגם ה-People Meter עם השלט מכוון לתכנית "האח הגדול", "הישרדות" או שאר מיני הז'אנר, אבל האיש, כך מסתבר, מעודכן בעל כורחו. "אני לא רואה ריאליטי בגוף ראשון אבל ה'בקרוב' שמוזרק בין קטעי חדשות מספיק כדי שתלמד בעל פה אם השבט מתכוון להדיח את הג'ינג'ית או את הערבי", הוא אומר.

     

    השחתת המידות וקהות הרגש, מטרידות אותו מאוד. "הטלוויזיה מביאה את הזוועות המצולמות והופכת אותן לבידור. הקוקטייל הזה רעיל מבחינה מוסרית ואנושית. זה הופך אנשים לאדישים וזה קורה לא רק בישראל, אלא בכל העולם", הוא אומר ומוסיף: "המציאות המדומה המזויפת, שמכונה 'ריאליטי', הופכת את המציאות האמיתית לזיוף.

     

    "במצב שנוצר אם אתה רוצה להיצרב בתודעה, אתה נאלץ לחולל אירוע תקשורתי היסטרי שמדמה את הריאליטי כמו מרי המתנחלים, שהבינו שכדי להשפיע הם צריכים הפנינג עוצמתי שימשוך את הקהל מ'הישרדות' ו'האח הגדול'. זה יוצר מציאות היסטרית. אני מאמין שאלמלא אמצעי התקשורת היו משתפים עם זה פעולה, גם הביטויים הפוליטיים לא היו מגיעים להקצנה שכזו".

     

    סובול מתייחס בציניות מסוימת למונח "מוסר יהודי" ואומר: "אני לא משוכנע שאם אלוהים היה נדרש לבחור היום, אנחנו היינו הבחירה הראשונה שלו. המוסר היהודי הזה, שנהוג לדבר בשמו, הוא זיוף אחד גדול.

    אתה לא יכול לבצע כל הזמן מעשי עוול של נישול ופגיעה באוכלוסיה חסרת אונים, כמו זו שנתונה לשליטתנו בשטחים, ולדבר בו זמנית על מוסר יהודי".

     

    אז בחרת דווקא בדמות של חייל צה"ל לשאת את דגל המוסר, לצאת נגד המערכת, להילחם על צדק, לשבור את מעגל האטימות?

     

    "דמות החייל במחזה באה לקבור את המוסר היהודי, לא להלל אותו. הוא מבקש שישחררו אותו מהשקר הזה. הוא אומר: 'אם אתם רוצים שאבצע עוול, תפסיקו לדבר בשם המוסר'. החייל עובר את המטמורפוזה הכי גדולה במחזה. בהתחלה הוא מנסה, באמצעים פסבדו תמימים בסגנון החייל שווייק, למצוא פתרונות יצירתיים להוראה שהוא מקבל להוביל את הפליטים בחזרה למקום ממנו באו. הוא לא רוצה להיחשב כסרבן, אבל כן להישאר אנושי מול פקודות לא אנושיות.

     

    כל העבודה המלוכלכת מוטלת על הצעירים

    "הוא מגלה שזה בלתי אפשרי, לא מבצע פקודה, וגרוע מזה - הוא מחפש עבור הפליטים האלה מקלט במרכז הארץ. "בחרתי בחייל כדמות האנושית ביותר במחזה כי אני חושב שכל העבודה המלוכלכת מוטלת על הצעירים האלה על ידי דיירי הבית, שלא רוצים לדעת מה באמת קורה".

     

    אז, כן, פה ושם יש איזו חוליה שפוקעת ופתאום הבעיה מונחת על סף הדלת. אני חושב שאם יבוא שינוי חיובי, הוא יגיע מאותם החבר'ה שנאלצו לבצע את הפעולות הבלתי אנושיות האלה. מהם יבוא התיקון. אלה ששלחו אותם למשימה רוחצים בניקיון כפיים. זה החיילים שנמצאים במקום שבו האנושיות מתחככת בברבריות. לכן החיכוך הוא בתוכם. פעם שרנו 'הגבול הוא בלב כל חייל', זה נכון. החייל הזה, שלי, עובר את הגבול לכיוון האנושי".


    "היום אצלנו הקינדער טרנספורט הוא בכיוון ההפוך" (צילום: רויטרס)

     

    שאלת הפליטים מאפריקה, מהדהדת בתוך המחזה שיח מוכר מעולם ומזמן אחר על "השאלה היהודית". סובול מערבב במכוון דעות ועמדות מכווצות קרביים, שמעלות טיעונים כמו "הם לוקחים לנו את העבודה", "הם יבואו אלינו מכל העולם אם ניתן להם להיכנס" או "הם יתערבבו בנו ויתפשטו".

     

    ההקבלה מצמררת, מטרידה, מהדהדת כמו פעמון אזהרה. "באופן רשמי מדובר על 15 אלף פליטים שנמצאים בישראל. נניח שיש פי שניים מזה בפועל. בתוך אוכלוסיה של 7 מיליון איש שחיים בישראל מדובר בטיפה בים", אומר סובול, "כל אלה שמנופפים בסכנה לכאורה שאוטוטו נטבע בים פליטים, מעוורים בדמגוגיה זולה שמטרתה לא לטפל באלפים שהגיעו אלינו ולהיפטר מהם. אני שואל למה? הם לא מזיקים".

     

    הם מוכנים לעשות כל עבודה, לא דורשים זכויות יתר, רוצים להיות אזרחים נאמנים. במקום לגלות אנושיות כלפיהם, אנחנו דוחפים אותם לכל מיני חורים ומכלאות, מנסים להרחיק אותם מעין הציבור, מוציאים חוקים מגוחכים כמו 'צפונה מחדרה ודרומה מגדרה' כדי לא לאפשר להם להתפרנס ולהקשות על חייהם".

     

    סובול מוסיף ומביא כדוגמה את שנות ה-30, אז אנגליה קלטה ילדים יהודים שברחו ב-Kinder Transport מגרמניה ואוסטריה. מתוך הטרנספורט הזה צמחו לא מעט מדמויות המפתח בחיי התרבות והמדע בבריטניה. "היום אצלנו ה-Kinder Transport הוא בכיוון ההפוך. באירופה אנשים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, בישראל אנשים פוחדים להעסיק פליטים שברחו כי נשקפה להם סכנת מוות ונמנעים מלספק להם פרנסה מתוך חשש שזה יפגע בנוחיות החיים".

     

    פליטים בלי קול

    ליד הלפיד הבוער באש התמיד של המסכנות והקורבנות שהחברה הישראלית מטפחת באדיקות, עושה הרושם שאין מקום למסכנים וקורבנות נוספים. כל ניסיון של הפליט מדארפור במחזה להשמיע את קולו ולספר את סיפורו, נהדף ומושתק על ידי אחד השכנים בבניין עם סיפור מתוך האודיסיאה של הנרטיב היהודי.

     

    כשהפליט מספר על 40 הימים שבהם הלכו במדבר המצרי, תוך איום ממשי על חייהם וניסיונות חוזרים ונשנים להרוג בהם, הישראלי מגמד את החוויה עם הסיפור התנ"כי על מסעם של בני ישראל 40 שנה במדבר. כשהפליט מדארפור מספר שבני עמו נחשבים ל"יהודים של אפריקה", שואל אותו הישראלי אם הוא נימול.

     

    "זה לא כל כך רחוק מהמציאות", אומר סובול, "אם מישהו היה מוכיח שמדובר בבני אדם שהם נצר לעשרת השבטים - הכל היה משתנה. אם הם היו יהודים היו קולטים אותם, ואני שואל מה ההבדל? אני מאמין שחוק השבות והפרשנות הדתית שלו קיבלו צביון גזעני".

     

    ויש כמובן סגירת חשבון עם יוזמות ליברמניות שבמחזה אתה קורא לזה "תקנון המקלט", קרי שהות במקלט מותנה בהזדהות עם מטרות הציונות, חגיגת חגי ישראל ועמידת דום בצפירה.

     

    "כן, הכתיבה הזו היא מין סאטירה. זה הרי לא מחזה ריאליסטי, אז אני מנסה להשתמש בפירות העונה".

     

    אז זהו, קברנו את המוסר היהודי שעשה לנו צרות צרורות בכך שהפך אותנו לאנושיים מדי?

     

    "כמו שזה נראה אפשר לומר על המוסר קדיש. המצחיק הוא שדווקא מתוך אלה שכביכול מקיימים מצוות, יצאו הדורסניים שבדורסניים. לא כל הציבור הזה נגוע חלילה, אבל בין נותני הטון יש ייצוג פוליטי גדול לחבורה הזו. חלק גדול מהציבור היהודי-לאומי לא מזדהה עם הקיצונים האלה, אבל הם גם לא פותחים פה נגדם. ח"כים ממפלגות הימין קיצוניים יותר ממרבית הציבור הדתי-לאומי, ולמרות זאת מנסים לרצות את הקיצוניים שבקיצוניים.

     

    "לכן אפשר לומר שהם כבר לא משרתים את האינטרסים של הציבור שבשמו הם פועלים. הם בפירוש הורסים את המוסר היהודי ומשווים לו תדמית איומה בעיני העולם כולו. אני הייתי מבקש מהציבור שלהם שיקראו אותם לסדר. לא נשאר הרבה מהמוסר היהודי. מה שנשאר זה רק 'הקם להרגך, השקם להרגו'. אני תוהה לאן נעלמו משפטים כמו 'דין אחד לך ולו'.

     

    "בתי המשפט שלנו מחמירים הרבה יותר עם נאשמים ערבים מאשר עם יהודים וזה מוכח סטטיסטית. אז בואי נגד שגם במישור עשיית הצדק, אנחנו כבר מזמן לא מתנהלים כשורה".

     

    רבים מהטקסטים ששמת בפיהן של הדמויות הם משפטים שבקלות אני רואה אותך חותם עליהם. הגבול בין

    המחזאי למחזה היטשטש?

     

    "באיזה שהוא מקום אני מרגיש וחושב שאי אפשר להעמיד פנים שאנחנו יורשי הקורבּנוּת, ובו בזמן לגלות אטימות כלפי קורבנות שמבקשים את עזרתנו. זו כפילות מוסרית שלא מתיישבת. במחזה, אלה שנמצאים בחזית, מכירים יותר טוב מכל אחד אחר את מידת ההשחתה.

     

    "כשהם יאמרו שהם לא מוכנים לקחת בזה חלק יותר - יתחולל שינוי. אני אופטימי כי אני יודע שכשאדם נדרש לעשות את המעשים הנבזיים ביותר, בשלב מסוים מגיעה התפכחות ונפשו קצה בזה. אם יהיו רבים שכאלה, הכל ייראה אחרת. אני מקווה שגם את המערכות האטומות ביותר אפשר יהיה לזעזע".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "סובול: "אפשר לומר קדיש על המוסר היהודי""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סובול. מתבונן במקום שבו האנושיות מתחככת בברבריות
    צילום: מרב יודילוביץ'
    7 לילות
    מומלצים