"אמא, אני חייבת למצוא עבודה"
היא רוצה לעבוד במסעדה, למכור פופקורן או לשמרטף - העיקר להתחיל לעבוד. הקטנה של אריאנה מלמד רוצה להיות גדולה
זבוב על הקיר, זה מה שאני כשהם עסוקים במדידה של זהויות, או מה שנהוג לקרוא "משחקי תפקידים." הקטנה מתעניינת בהם יותר מאשר הגדול, אבל ברגע שבו הוא משתכנע להצטרף הוא נסחף לגמרי, ושניהם הופכים למבוגרים בכאילו ומחליפים ביניהם משפטים כמו "היה לי יום באמת קשה בעבודה עם כל המושבות האלה," ואני מתאפקת שלא לצחוק ביודעי שהוא מתכוון לישיבות, והיא מערסלת צאצא דמיוני ואומרת ש"צריך לקנות לו עוד תרופה לאלרגיה," ושניהם מרוצים מעצמם עד בלי די. ואני מקשיבה ויודעת: בדרכם, הם מתאמנים לחיים בוגרים. וזה חמוד בעיניי ומכמיר לב, עד שזה נהיה רציני לגמרי.
מן המשחק האחרון שלהם הקטנה סירבה לצאת. למחרת היום בו טסה עם עולליה - יש לה שלושה - לחופשה משפחתית באנטארקטיקה ודאגה למעילים חמים לכולם, היא מתייצבת בפניי ומודיעה לי שזהו, היא כבר בוגרת והגיע הזמן למצוא עבודה.
אלמלא הקשבתי למשחקיהם, הייתי פוטרת אותה ב"את עוד קטנה מאוד וילדים בגילך לא עובדים," אבל אני יודעת שהיא רוצה להצטרף לשוק התעסוקה רק כדי להעצים קצת את משחק הזהויות הזה, ולפיכך משתפת פעולה: במה תרצי לעבוד?
מתברר שכבר חשבה על כך, וכיוון שתמיד אני אומרת לה שהיא חותכת ירקות לסלט באופן מעולה כל כך, כדאי שתעבוד במסעדה, ואם לא אכפת לי, הנה הטלפון והנה מספרי טלפון של מסעדות בעירנו, שאתקשר ואברר עבורה. אה, ואם לא יסתדר - אפשר גם בלמכור פופקורן בקולנוע ושם לא חשוב אם משלמים עבור העבודה כי זה נראה כיף וממילא דמי הכיס מספיקים, אבל במסעדה, שישלמו.
את השטף הזה אני קוטעת בהצעה לעבוד בסידור החדר שלה, אבל לגמרי ביוזמתה ובלי נוכחות מדרבנת שלי, והיא פוסלת את הרעיון על הסף: היא רוצה עבודה אמיתית, ועכשיו מוטל עליי למצוא אחת כזאת.
מצאתי, כמובן. בן הארבע של השכנים, אמרתי לה, ישמח מאוד אם היא תהיה השמרטפית הבוגרת שלו, ובתנאי שהעבודה תתבצע בביתנו ובנוכחותי.
היא שואגת משמחה, ולי לא נותר אלא להתבונן בהכנות: היא מסדרת עבורו אוהל ומבוך כריות בסלון, מכינה לו צלחת של ממתקים מן הטבע, פירות חתוכים באורח יצירתי במיוחד, מצווה עליי לעשות פופקורן אבל רק קצת, כדי שיישאר לקטנצ'יק תיאבון לארוחת ערב, ומתייצבת יחד איתי אצל השכנה בארשת חגיגית במיוחד כדי ליטול משם את בן חסותה ולהביאו אלינו.
בשעתיים שהקצבנו לעבודה החדשה שלה היא מתגלה כשמרטפית עמלנית במיוחד. האמת, קצת יותר מדי עמלנית, ומזל שהפעוט סבלן: לרגעים נדמה שהוא ממש רוצה למשוך לה בשיער ולהפסיק את שטף הפעלתנות ולנוח לרגע, אבל היא מודיעה לו שהיום לא צופים בטלוויזיה כי זה מנוון לו את המוח ופוגע בדמיון, ואוכלים בריא, ושהוא חייב לעבור חמש פעמים במבוך שלה לטובת השרירים המתפתחים שלו, ושהוא לא יכול לשחק איתה באבא ואמא כי הוא קטן מדי, כולם רואים שהוא בכלל לא אבא. אני מנסה לצמצם את נוכחותי למינימום ועדיין להקשיב ולצפות קצת מרחוק, למקרה של תקלה - אבל אין תקלה. השעתיים חולפות ביעף מבחינתי, והפעוט מוחזר להוריו אחרי שניגבה את פרצופו החמוד משוקולד שקיבל כפרס על כך שאכל כל כך בריא.
"יש לך ילד מקסים והוא התנהג למופת," מצייצת הקטנה באוזני השכנה, כאילו הייתה זו באמת מעסיקה חדשה שיש להקסימה, וזו שולפת את המעטפה שהכינותי מראש ובה שטר של עשרים שקלים, שכר עבודה שנראה לי ראוי לגילה של הקטנה. למה הכינותי? מניפולציה קטנה והכרחית בעיניי, כי מה בעצם מבדיל בין אחר צהריים של משחקים עם הפעוט לבין "עבודה?" רק מדידת הזהות של בתי, ולא נראה לי הגיוני או מוסרי ששכנתי תשלם בעבור זה, למרות שהתנדבה.
הקטנה ממוללת את המעטפה, מציצה לתוכה, מרוצה לרגע ופניה קורנים, ומיד אחר כך עננה. "אני לא יכולה לקחת את הכסף הזה," היא אומרת ומושיטה את המעטפה לשכנה. אבל למה, אני מקשה, הרי עבדת, ואמרנו שמקבלים שכר תמורת עבודה וזה השכר שלך. "אבל זו לא עבודה אמיתית," היא ממלמלת, קצת נבוכה. בעבודה אמיתית אין... אין אמא שמשגיחה, ושמרטפית אמיתית נשארת לבד עם הילד, ויש לה המון אחריות, ולי הייתה רק בכאילו." עכשיו היא מעבירה את מבטיה מן השכנה אליי וחוזר חלילה, מחכה שנפתור עבורה את המבוכה, ופתאום היא נראית לי קטנה מאוד, ממש בת גילה ובלי יומרות בוגרות בכלל.
שכנתי החכמה, אם מנוסה ממני, אומרת לבתי - רגע, אולי את מסכימה לשכר עבודה בכאילו? עיניה של הקטנה זורחות. בטח, היא אומרת, ושמחתה ואושרה שלמים לגמרי כשטומנים בידה חמישה מטבעות זוהרים ממולאים בשוקולד.
בערב, לפני השינה, הקטנה מבקשת לעדכן אותי בשני עניינים. ראשית, שהיה לה כיף ושהיא רוצה לעשות עוד שמרטפויות כאלה. ושנית, שישמרו לה בבקשה את עשרים השקלים במעטפה ההיא עם שמה המודפס וכתובתה, כי עוד מעט - ממש עוד מעט - תהיה גדולה די הצורך לקבל אותם. אל תמהרי, אני לוחשת כשהיא עוצמת את עיניה. בבקשה, אל תמהרי.
