עדיף שאמא תרצח
האם שהטביעה את בנה למוות נידונה לשמונה שנות מאסר בלבד. היא לא האם הראשונה שזוכה לעונש קל כל כך על מעשה נפשע כל כך
תמיד חשבתי שמי ש"מאבדים את האמון במערכת המשפט", משתייכים לקבוצות שוליים, חוגי ימין קיצוני או תימהונים שהורשעו בדין. אבל המציאות החלה מכרסמת אט אט באמונותיי הבסיסיות, עד כדי התפכחות מרירה ואובדן ביטחון, במיוחד לאחר שבית המשפט גזר שמונה שנות מאסר על אולגה בוריסוב, צעירה שהטביעה למוות את בנה אלון, בן הארבע. שמונה שנים על רצח של ילד? האם נתקלנו אי פעם בענישה כזו על עבירת רצח?
אין עונש של שמונה שנים על רצח פשוט מכיוון... שאין כאן רצח. הפרקליטות המירה את סעיף האישום מרצח להריגה. אמא שנוטלת את בנה בן הארבע הישן בזרועותיה ומשליכה אותו באישון לילה לגלי הים, לא רצחה אותו אליבא דפרקליטות המדינה. היתה זו הריגה בשפה המשפטית.
הפרקליטות חתמה עם סנגוריה של בוריסוב עסקת טיעון. על מה ולמה? יש בעיה עם חומר הראיות? האם ללא עסקה יש חשש שהתיק ייגמר בזיכוי עקב חולשתו? מדוע נדרשת עסקה בתיק? אולי אי שפיות עמדה כאן על הפרק? ממש לא. העמדה לדין מחייבת כשירות נפשית. אם הנאשמת לא שפויה, היא לא הייתה עומדת לדין.
נותרנו עם בית המשפט. מעוז ההגנה האחרון של הצדק השתלב היטב בשרשרת, וכל שנותר להרכב השופטים לעשות הוא להפריח סיסמאות וקלישאות שמעולם לא נשמעו כה נבובות כשאימץ את עסקת הטיעון: "דמיו של הילד הזה זועקים מן הים בו נפח את נשמתו. בגזירת הדין קול שוועתו חייב להישמע... התחבטנו רבות בטרם אנו גוזרים את דינה של הנאשמת, בשל החומרה האינהרנטית בקטילת חיי אדם; לא כל שכן ילד רך בשנים שרק החל לפסוע את פסיעותיו הראשונות בשבילי החיים". על זה נאמר: צודק, אבל לא משכנע.
האם מדובר במקרה בודד? נראה שלא. הפרקליטות הגיעה להסדר טיעון גם עם רגינה קרוצ'קוב שהטביעה את בנה מיכאל בן הארבע בגיגית לפני שנה. לאחר המעשה התקשרה רגינה למשטרה ואמרה "הרגתי את הבן שלי". הפרקליטות ארגנה את אותה חבילה משפטית לאימהות מטביעות. האישום ברצח הומר לאישום בהריגה. נחתם הסדר טיעון. התובע ביקש עונש של 12 שנות מאסר והגדיר את ההחלטה על עסקת טיעון "כאמיצה". הוא גם ציין כי ציין כי קרוצ'קוב הייתה אם מסורה.
במקרה אחר, כשילדה צעירה כבת 19 את תינוקה, הוא החליק, נחבל בראשו ונגרמו לו שבר בכיפת הגולגולת, דימומים, פצעי שפשוף בראש ושברים סיבוביים בזרוע. לאחר שהחל לבכות, שמה את ידיה על פניו וצווארו בכוח בכוונה להשתיקו, וכתוצאה ממעשיה חדל לנשום. בהמשך עטפה אותו בשקית ניילון, הניחה אותו בארון בחדר השירותים בביתה ומאוחר יותר השליכה אותו לעגלת אשפה עירונית. היא הורשעה בעבירת הריגה. על פי חוות דעת מקצועית האם "לא הייתה חולת נפש, והיא מסוגלת לעמוד לדין, אך רמת האינטליגנציה שלה גבולית". עקב הרקע החברתי הקשה שבעטיו בוצעו המעשים, היא נידונה לארבע שנות מאסר.
על אם שהורשעה בעבירת רצח נכתב בפסק הדין: "גמלה בלבה החלטה להמית את בנה שהיה כבן שנה, תחילה על ידי ניסיון להצית בלון גז, אחר כך הצתת שמיכות, ולבסוף סכין שבו דקרה את הילד שלוש פעמים בבטנו, ולאחר מכן כיסתה את פניו בכרית. כך הלך לעולמו". היא נידונה ל-15 שנות מאסר.
כך איבדתי גם אני את האמון במערכת המשפט. ומתגנבת מחשבה טורדנית שאינה מרפה ממני: מה היה קורה אם היה מדובר בגבר שרצח את בנו?
יש כאלה. רק שכוחם של רבים מהם לא עמד להם והם שלחו יד בנפשם. כך עשה קצין המשטרה מייקל פישר וכך עשה גם אסף גולדרינג שרצח את בתו. מי שנותר בחיים הוא אלי פימשטיין שרצח את בתו אף הוא. הוא נשלח למאסר עולם ומדינת ישראל עיקלה ומכרה את דירתו, כדי לממן את מבצע החיפושים אחר בתו.
איתן איוון, אב לשני ילדים ופעיל בארגוני האבות
