הקשיים בדרך להסכם עם סוריה

הדברים הפשוטים ביותר, שצריכים היו להיות מובנים מאליהם, הופכים נושאים להתמקחויות אינסופיות. לא ניתן לפתור שום בעיה אלא על ידי עיבוד תכסיסים מתוחכמים, המאפשרים לנשיא חאפז אסד לשמור על יוקרתו, בהמשיכו להופיע ברבים כגיבור חסר-פשרות מול ישראל (על אף העובדה שישנה בסוריה, ובעולם הערבי בכלל, קנאים ממנו בהרבה).

על כל פנים הנסיון הוכיח, כי במחיר של ויתורים מסויימים - שהם, אגב, ויתורים על צורה יותר מאשרעל תוכן - ניתן במצב הנוכחי, להביא להגמשה בעמדותיה של סוריה.

לאמיתו של דבר, מסרה לנו סוריה את רשימת השבויים בדמשק, מבלי שישראל תתחייב לפינוי כלשהו, או אף להחזרתם של כ-170 אלף פליטים סוריים לאיזורי הגולן שבידינו - כפי שהנשיא אסד תבע במפגיע בראיון שהעניק באחרונה לעתון. ובעוד שיחות בהפרדה (בין ישראל לארה"ב!) אכן החלו, עוד לפני ביקוריהם של אנשי הצלב האדום אצל השבויים בסוריה - כפי שאסד דרש - הנה, חילופי ההשקפות בינינו לבין הסורים בשאלות ההפרדה לא ישאו צורה פורמאלית לפני יום ו', היום.

תהיה כאן איפוא, תופעה של סימולטניות: בו ביום תמסור ישראל לד"ר קיסינג'ר את רעיונותיה על הפרדת הכוחות, תאפשר סוריה ביקורים של אנשי הצלב האדום אצל השבויים.

הינתקות מה'משחק'

הגמשה יחסית זו של העמדה הסורית נובעת, ביסודה, מהגורמים הבאים:

קודם-כל - הלחץ המצרי והסובייטי. ממניעים שונים מעוניינות הן קהיר והן מוסקבה בהתקדמות מהירה בשיחות ז'נבה. מצרים, מפני שבדרך זו היא תוכל להשיב על הביקורת המופנית אליה, כאילו כל כוונתה היא להינתק מה"משחק", לשקם את ערי התעלה ולשתף פעולה בצורה הדוקה עם ארצות-הברית; וברית המועצות, מפני שד"ר הנרי קיסינג'ר, רב האמן של בעיות ההינתקות, רשם על חשבונה של ארצות-הברית,הצלחות נאות, אשר הרגיזו את מוסקבה, עוררו את קנאתה וגם הדאיגו אותה לא מעט.

על כן, אצה רצה לו הדרך לאנדריי גרומיקו: הוא רואה עצמו נאלץ עתה לצעוד במסלול שנכבש על-ידי קיסינג'ר, לדמשק ולקהיר, ולדאוג לחידוש שיחות-השלום בז'נבה, שבהן יש לברית המועצות מה לומר. בז'נבה ייקל על הסובייטים לשחק את התפקיד האהוב עליהם, של מגיני הערבים וסניגוריבם, כי בז'נבה לא ידברו עוד בשאלות של הפרדת כוחות בחזיתות בלבד, אלא ישוחחו על נושאים מהותיים, ובראש ובראשונה על גבולות-הקבע העתידים בין ישראל לבין שכנותיה הערביות, וכן גם, כמובן, על הבעיה הפלשתינאית. בתחומים אלה יש בידי ברית-המועצות לנקוט עמדות פרו-מערביות מרחיקות לכת בהרבה ממה שיכולה להרשות לעצמה ארצות-הברית. והרוסים ינצלו זאת, ללא ספק, עד תום. הדבר יאפשר למוסקבה להשיב לעצמה את מעמדה כידידה ראשית של הערבים, ועל כל פנים, אין ספק שהיא מקווה כך.

הדוגמא המצרית

מעניין, כי לפי ידיעות מסויימות, ודווקא ממקורות יודעי-דבר, המליצו מספר מדינות, הנוקטות עמדות קיצוניות בכל הנוגע לישראל, בפניותיהן לדמשק שסוריה תמסור לישראל את רשימת שבויי המלחמה שלהף, ותפתח איתה במשא-ומתן על הפרדת כוחות, וזה כדי לאפשר את חידוש הדיונים בוועדת ז'נבה. בין הארצות הקיצוניות שפעלו כך מונים, למרבה התמיהה, גם את אלג'יריה.

אפילו סעודיה ראתה לנכון להעלות המלצות כאלו, כי המלך פייסל ימהר להעלות לדיון במשא-ומתן של ז'נבה את שאלת ירושלים. ומובן שאין להשיג דיון כזה מבלי ששיחות ז'נבה יתחדשו - ושיחות אלו אינן יכולות להתחדש כל עוד אין סוריה נושאת ונותנת על הפרדת-כוחות עם ישראל.

תמיכה זו של רוב המדינות הערביות - להוציא כמובן, את עיראק - במשא-ומתן על הפרדת-כוחות, איפשרה לנשיא חאפז לצאת כמנצח מהמאבק, שהוא ניהל בשאלה הזאת עם הגורמים הקנאים הקיצוניים בממשלתו, במפלגתו ובצבאו.

התמונה של מצרים "החדשה", אשר בעיקבות הסכם הפרדת-הכוחות עם ישראל מפתחת ומפרסמת תיכוניות-שיקום ראוותניות, בסיוע הארצות הערביות העשירות ומעצמות המערב - בוודאי תרמה לחיזוק עמדתו ומעמדו של אסד.

אכן, מסתבר, כי חוגים נרחבים בסוריה עייפים מהמלחמה, וחפצים לרכז את המאמץ הלאומי בשיקומה של ארצם, שכלכלתה נפגעה בצורה חמורה במלחמה האחרונה. מהבחינה הזאת, נראה שהדוגמה המצרית הפכה למידבקת.

אנו יכולים איפוא להסיק מסקנה, כי בעקבות מלחמת יום-הכיפורים, שמצרים וסוריה יזמו אותה ופתחו בה - הן וויתרו, זו גם זו, על האכסיומה הישנה-נושנה שלהן, כי לא יתכן שום משא-ומתן עם ישראל, בטרם תתחייב זו האחרונה, באורח פורמאלי, לפנות את כל השטחים שכבשה מידי שכנותיה במלחמת ששת הימים, ביוני 1967.

מצרים זנחה גישה זו ראשונה, כי היא בלמה כל הידברות, אשר היתה מאפשרת פעולות שיקום ופתיחת הסואץ לשיט. היא עשתה זאת מתוך תקווה, שהסכם הפרדת-הכוחות יפתח פתח להחזרת השטחים המצריים שנכבשו ב-67'.

סוריה נקטה עמדה מסובכת ודו-משמעית יותר. היא הכריזה, כי הסכימה לשאת ולתת עם ישראל על הפרדת-הכוחות רק מפני שהיא קיבלה התחייבות מד"ר הנרי קיסינג'ר, שהוא יביא לפינוי מוחלט של רמת הגולן על-ידי צה"ל.

האומנם מסר ד"ר קיסינג'ר התחייבות כזאת לסורים?

יש סיבות לפקפק בכך. על כל פנים, מותר לפקפק אם אומנם עשה זאת בצורה כפי שטוענים הסורים. כי הבטחה מעין זו אינה תואמת כלל את האסטרטגיה שנוקט שר החוץ האמריקני הפעלתן והכישרוני, לפחות עד כמה שראינוה עד כה ממבצעיו השונים במזרח-התיכון.

קרוב יותר לוודאי שד"ר קיסינג'ר הסתפק בהבטחה לסורים, שהוא יעשה כמיטב יכולתו למען יוכלו להשיג את מטרותיהם המדיניות, במסגרת של משא-ומתן על שלום. והרי אין זה סוד, שלדעתו של קיסינג'ר לא יתכן שלום מבלי שיראל תפנה חלק גדול מהשטחים שהיא כבשה ביוני 1967, כולל בגולן, אך זה בתנאי שיווצרו תחומים מפורזים עמוקים, ויינתנו ערובות טובות נגד התקפות-פתע.

על כן, קרוב לוודאי שעוד יהיו לנו קשיים עם קיסינג'ר, אך קשיים אלה לא יתגלעו בשלב הנוכחי, שכן המדובר הוא, לפי שעה, בהפרדה של כוחות, ולא במשא-ומתן על שלום - עד כמה שניתן לדבר על משא-ומתן לשלום עם ישראל מהבחינה הערבית.

ויתור חשוב

בשלב הנוכחי מותר להניח, כי הקשיים העיקריים שעלולים יהיו לעמוד בדרך לשלום, הם הבאים:

• באיזו מסגרת טריטוריאלית צריכה להתבצע הפרדת-הכוחות? לדעת ישראל,היא צריכה להתבצע במסגרת השטחים שנכבשו במלחמת יום הכיפורים. הקן החדש בין שני הצדדים בחזית הצפונית צריך לעבור בתוך המובלעת שנכבשה באוקטובר 73'.
  

הסורים רואים את הדבר בצורה שונה לגמרי. הם סבורים כי בהסכימם לשאת ולתת עם ישראל, הם כבר עשו ויתור חשוב ביותר. דמשק אינה מוכנה להסכים כלל לאפשרות שלא כל שטח המובלעת, שנכבשה במלחמת יום-הכיפורים, יוחזר לה בשלמותו. נוסף לכך, היא רוצה כי במסגרת של הסכם הפרדת-כוחות, יוחזר להם גם חלק מסויים של רמת-הגולן, שנכבשה במלחמת ששת הימים, ובעיקר מה שנותר מהעיר קונייטרה. קבלת המובלעת בחזרה ושליטה בקונייטרה, ששימשה בעבר כעיר מחוז ומרכז המימשל המקומי ברמה, תוכיח לנוקשים ולקיצונים למיניהם בסוריה, וכן בעולם הערבי כולו, כי הפרדת-הכוחות מהווה, כטענת הנשיא אסד, צעד ראשון לפינוי מוחלט של כל רמת-הגולן.

אין זה בלתי-נמנע, שכדי לפרוץ את המבוי הסתום, שיווצר בהכרח במשך המשא-ומתן, יראה קיסינג'ר לנכון לשוב לאיזור, ואז קרוב לוודאי שהוא יפנה אל ישראל, שתעשה "מחווה" כדי לחזק את מעמדו של אסד מול מתנגדיו הקיצונים. איש אינו אומר שישראל תעשה "מחווה" כזאת למטרה כזאת - אלא אם כן יהיה הדבר תמורת ויתורים סוריים בתחומים אחרים.

• שאלת החרמון תעורר בעיות חמורות במיוחד.
  

אין ספק שהסורים יתעקשו על החזרתן של שתי העמדות בהר החרמון - עמדות שצה"ל כבש בימי המלחמה האחרונים. בעניין זה קשה להאמין שישראל תוותר, אם כי היא תהיה מוכנה אולי לעיין בפינוי אחת משתי העמדות, בתנאי שבעמדה לא יישבו הסורים, אלא אנשי או"ם.

עקרון ההדדיות

• באורח כללי, שטח הגולן, אפילו זה שנכבש במלחמת יום-הכיפורים , אינו מתאים, להחלטות פשוטות כגון נסיגה מוגבלת לאורך כל הקו, לעמדות חדשות. במקום זה יש להתמקח: גבעה תמורת גבעה, גבעה אחר גבעה, נקודה אסטרטגית כנגד נקודה אסטרטגית, על יסוד העיקרון של ההדדיות - עיקרון שהסורים אינם להוטים כלל לקבלו. בכל זאת זה העיקרון שיוכל לאפשר אולי מתן סיפוק כלשהו הן לישראל והן לסוריה.
  

אכן אפשר יהיה לוותר, אולי, על עמדה כלשהי בחזית, בעיקר בדרום, שם לא זזו הקווים למעשה מאז מלחמת ששת הימים, תמורת יתרונות לישראל בקטע אחר של החזית...

הסורים מוכנים, כנראה, לדון בשאלה זו במסגרת הכללית של הסכם הפרדת-הכוחות. יתכן שהם יימנעו מדרישת שטחים תמורת שבויי-המלחמה שלנו, אבל, כל הסימנים מורים על כך שהם לא יסתפקו בקבלתם בחזרה של 386 השבויים שלהם תמורת 65 השבויים הישראליים.

הם ידרשו - כפי שאמר זאת חאפז אסד בימים אלה בראיון לעתון - את החזרתם למקומות ישוב סוריים לשעבר בגולן של כ-170 אלף פליטים, אשר, לדברי הדוברים של דמשק, נמלטו מהכיבוש הישראלי במלחמה האחרונה ובמלחמת ששת-הימים.

והנה, בעוד שניתן לדון על החזרתם של פליטי המלחמה האחרונה לשטחים שבידינו, אין להסכים לשובם של פליטי ששת הימים, כי שובם כמוהו כוויתור מצידנו על הרמה.

בעיניים פקוחות

העלינו כאן רק חלק מאינסוף בעיות המתעוררות מהפרדת-הכוחות בחזית מיוחדת-במינה זו, שבה כל נסיגה, כל ויתור, עלול להתגלות ביום מן הימים כמקור לסכנות חמורות בכל זאת, נוכח הסימנים - החלשים מאוד אך הממשיים למדי - של הגמשה, שניתן להבחין בעמדת הנשיא אסד, ניטיב לעשות אם נימנע מנקיטת מדיניות נוקשה ובלתי מתפשרת מצידנו.

עלינו לעודד אותם מנהיגים סוריים, הרוצים להתרחק, ואפילו במידה זעירה, מהעמדות הנוקשות והקיצוניות הקודמות שלהם, ולסייע בידי ד"ר קיסינג'ר ובידי הנשיא ניכסון להביא לסיום חרם-הנפט הערבי על ארצות-הברית - אותן שתי בעיות, שהנשיא ניכסון אמר עליהן, במסיבת העתונאים האחרונה שלו, ש"הן שונות, ובכל זאת תלויות זו בזו".

בסיכום, אנו נכנסים לעידן "הסיכונים המחושבים", עידן שבו דחיית כל ויתור רציני יוצרת סכנות לא קטנות מאלו שנובעות מהוויתור עצמו.