שתף קטע נבחר
75

אלי זעירא מדבר

לאחר 20 שנות שתיקה, חושף מי שהיה ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, את גירסתו המלאה: מיתוס מול מציאות. בלעדי ל"ידיעות אחרונות"

השתיקה. הספר. המסקנות 

"אווירה של איבה ציבורית אפפה אותי ואת משפחתי". "עם ישראל הוא עם נבון; מנהיגיו חייבים להציג בפניו את האמת על מדיניותם ועל מעשיהם, בשלום כבמלחמה"

 

ב-1 באפריל 1974 פורסם הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט. אני ומשפחתי שמענו

לראשונה על הדו"ח ועל מסקנותיו ב"קול ישראל".

 

הדו"ח החלקי כלל המלצות אישיות נגד ארבעה קצינים הרמטכ"ל דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן, ראש אמ"ן אלוף אלי זעירא, ועוזר ראש אמ"ן למחקר, תא"ל אריה שלו. אותן המלצות היוו את "ליטרת הבשר" שזרקה ועדת אגרנט לציבור. כך הוטלה האשמה כולה על לובשי המדים, וההנהגה הפוליטית יצאה נקייה.

 

אווירה של איבה ציבורית אפפה אותי ואת משפחתי מאותו יום ואילך. מתוך מאות האנשים שהתיימרו להיות חברי, נותרו מתי מעט. כל השאר נעלמו.

 

מהר מאוד חדרה לתודעתי ההכרה שהבעיה העומדת בפני היא ההישרדות בחברה הישראלית של 1974, שהממסד שלה רווי סממנים בולשביקיים בדרך טיפולו באנשיו. "נומנקלאטורה" (שכבת נושאי המשרות הבכירות), שעליה נמנים אלופי צה"ל תוגמלה לפי כדאיות ההשקעה.

 

ימים ספורים לאחר פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט התקשר עמי פנחס ספיר, שר האוצר הכל יכול, "מנהל המדינה", והזמין אותי לפגישה. עד לאותו יום לא החלפתי עמו מילה אי פעם. בהיכנסי למשרדו אמר, "סידרתי לך עבודה. יעקב יסביר לך".

 

לחדר נכנס אדם שלא היכרתי, והוצג בפני כיעקב לוינסון, מנכ"ל בנק הפועלים. הוא הזמין אותי לחדר צדדי, והסביר לי שלבנק הפועלים יש שליטה בבנק "קונטיננטל", והוא מייעד לי את תפקיד מנהלו, כשלב ראשון בסולם התקדמותי במערכת בנק הפועלים.

 

בסיימו את דבריו, אמרתי שאינני מעוניין לקבל את הצעתו. פניו גילו את תדהמתו. הוא לא הבין כיצד מישהו הנחשב לבשר מבשרו של הממסד יכול לסרב להצעה כה מפתה. הודיתי לו בנימוס על הצעתו, והסברתי שאני עוזב את הממסד, ובכוונתי לצאת לעצמאות. עוד ביקשתי ממנו שיודה בשמי לספיר, ויאמר לו שאינני מעוניין בהצעות אחרות.

 

עבור מי שכמוני נמנה עם דור הפלמ"ח, השתחררות מן הממסד ועזיבתו, משמעותה ניתוץ אושיות האמונה העיוורת בהנהגה. כי ההנהגה שאני מדבר עליה, זו של מלחמת יום הכיפורים, היתה חלק מאותה הנהגה שהובילה את הדור שלי ממעמד של "ישוב יהודי" ליישות של מדינת ישראל. דור הפלמ"ח הלך אחרי מנהיגיו בעיניים מסונוורות ובאמונה כמעט דתית. לכן, תהליך ההשתחררות היה עבורי טראומטי, אך עם זאת - קצר. אמונתי בהנהגה הזו, שהיתה נחרצת ואבסולוטית, קרסה תוך יום אחד, כאשר נתחוור לי שהיא חסרת אומץ לב ציבורי ויושר אינטלקטואלי, נמלטת מאחריות בעניינים מדיניים הנמצאים בתחום אחריותה הבלעדי, ומחפשת שעירים לעזאזל בקרב קציני צה"ל, כדי לשרוד, שרידות עלובה, בשלטון.

 

* * *

 

מיד לאחר פרסום הדו"ח הוצגו לפני מספר אפשרויות להמשך שירתי בצה"ל ובמערכת הבטחון. את כולן דחיתי. צה"ל אישר לי השתתפות בקורס מנהלים בן עשרה חודשים באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה. עם סיומו השתחררתי מצה"ל.

 

מאז שניתקתי את קשרי עם הממסד, סללתי לי נתיבים חלופיים של חופש ויוזמה, בהם אני מפלס את דרכי. היא רצופה עליות וירידות, הצלחות וכישלונות, אך כולה תחת שיפוטי, ללא שליטה שרירותית של גורמים זרים. אינני מחלק את הצלחותיי עם מפקדי, כי אין לי מפקדים, והכישלונות - הרי הם תמיד היו יתומים...

 

* * *

 

כל אותן השנים שבהן השקעתי את מרצי וכשרוני בהקמת עסק מצליח, לא השכיחו ממני את דו"ח ועדת אגרנט. ממרחק הזמן, אדם מסוגל לנתח ושלקול דברים בצורה יותר ניטרלית, "קרירה". חזרתי לא אחת וקראתי את הדו"ח, כשאני משווה ובודק אותו למסמכים שהיו בידי. בחלוף השנים רק התחזקה מסקנתי שנעשו כאן מעשים שאינם מתיישבים לא עם ההיגיון ולא עם הצדק.

 

* * *

 

יש בספר זה ביקורת על שר הבטחון משה דיין ועל הרמטכ"ל דוד אלעזר. יהיה זה בלתי צודק למדוד ולהעריך את פועלם למען בטחון ישראל, לאורך שנים רבות, אך ורק לפי מעשיהם ומחדליהם לפני מלחמת יום הכיפורים ובמהלכה. הביקורת מופנית כלפיהם משום שיד הגורל קבעה שב-1973 היו הם אלה שנשאו באחריות. יתכן שאילו היו אחרים נושאים אז במשרות אלה, התוצאה לא היתה שונה בהרבה. כי שורש הרע היה בהערכה העצמית המוגזמת והבלתי מציאותית ששלטה בתודעתנו בקשר לכוחנו הצבאי.

 

* * *

 

אני שייך לדור של יהודים, שראו את משפחותיהם נשרפת בכיבוש אירופה ואין מושיע. לי נתנה הזכות הגדולה, להשתתף בהקמתה של מדינת ישראל ולתרום לביצור בטחונה, למען לא ילכו עוד יהודים כצאן לטבח.

 

בטחונה של מדינה איננו מושתת רק על עוצמתה הצבאית. חוסנה הפנימי של החברה הישראלית ישפיע יותר על גורלה מאשר כוחם הצבאי של אויביה, בפרט לאחר נפילת האימפריה הסובייטית, שבעזרתה הפעילה לחמו בנו מדינות ערב.

 

עם ישראל הוא עם נבון. מנהיגיו חייבים להציג בפניו את העמת על מדיניותם ועל מעשיהם, בשלום כבמלחמה.


(צילום: דוד רובינגר)

 

"סבירות נמוכה", כך נולדה האגדה

נכון, צמד המילים נולד באמ"ן, אבל כבר ביום שישי בבוקר, אחד הימים המעטים שלא אשכח כל חיי, קבע דיין כי יש סבירות "יותר גבוהה" למתקפה סורית-מצרית. זה לא הפריע לו לומר אחר כך, שאני התעקשתי על "סבירות נמוכה"

 

יום שישי, ה-5 באוקטובר 1973, חרות בזיכרוני. זהו אחד הימים המעטים בחיי, שאינם ניתנים לשכחה.

 

בחלקו של שבוע לא הייתי במשרדי, בגלל מחלה. החל מחצות הלילה שבין יום חמישי ליום שישי החלו לזרום לביתי ידיעות מוזרות וחסרות פשר על פינוי בהול של משפחות היועצים הרוסים מסוריה. נמסר להם  לצאת מיד את סוריה בדרך האוויר, באמצעות מטוסי תובלה שאמורים היו להגיע מברית המוצעות, וגם בדרך הים, בספינה סובייטית שעגנה בנמל לטאקייה.

 

ב-1 אחר חצות התקשרתי טלפונית לראש "המוסד", צבי זמיר, וסיפרתי לו מה קורה בסוריה. זמיר אמר לי שקיבל ידיעה ממקור מוסמך, "שמשהו עומד לקרות". לכן, אמר, הוא ממריא בבוקר לחו"ל לפגישה פנים אל פנים עם מקור הידיעה, כדי לקבל ממנו את העובדות. אמרת לו: אם הידיעות התרעתיות, תתקשר מייד ומסור את האינפורמציה. אל תחכה ואל תשהה.

 

ב-9 בבוקר ערך דיין התייעצות בלשכתו שבקריה. הוזמנו עוזר שר הבטחון, רב אלוף (מיל') צבי צור, דדו, סגן הרמטכ"ל, אלף ישראל טל, מנכ"ל משרד הבטחון, יצחק עירוני, ואנוכי. דדו פתח בהצגת הערכת המצב שלו: "עשינו קצת התייעצות, שבנויה בעיקר על ההערכה, אם זו עצבנות שלהם, אם הם חוששים אמתנו ובגלל זה מתגברים כל מיני דברים, או שיש להם כוונות תוקפניות. אין לי מספיק הוכחות שזו לא הולכת להיות התקפה.

 

"הדברים העיקריים הם תיגבור כוחות: הוצאת משפחות סובייטיות והסורים, שמשנים את הערכות חיל האוויר. ... אין לנו מספיק הוכחות שאין פה סימנים התקפיים... כתוצאה מכך אנו נוקטים כמה דברים:

 

  1. ביטול חופשות בשתי החזיתות.
  2. ביטול חופשות בחיל האוויר. חיל האוויר יישאר מלא בטייסים, הכל בכוננות מלאה.
  3. אני רוצה לתגבר כל דבר שאפשר לתגבר, לקחת אמצעי זהירות. ולא רק בחזית, אלא בכל דבר שיכול להוות עתודה. החג הזה הוא חג שכולם יושבים בבית, זה לא יעשה פאניקה גדולה בארץ. יש לי נטייה לעשות מצב כוננות רציני".

 

ראש אמ"ן: "...הנושא הסובייטי הוא בהחלט דבר חדש לגמרי. השורה התחתונה היא, שאני לא יודע למה הסובייטים הוציא את הנשים והילדים. אני יכול לשער. השערה ראשונה היא, שהרוסים יודעים שהמצרים והסורים הולכים לתקוף. הם מעריכים שהתקפת הנגד שלנו תצליח, ושהיא תפגע בעומק ובמשפחות. הם רוצים לבוא למצרים ולסורים ולהגיד להם, תראו, אנחנו יודעים שאתם הולכים לתקוף אנחנו כבר מוציאים את המשפחות, ותדעו שאנחנו לא אתכם בנושא זה.

 

"אפשרות שנייה היא, שהרוסים חוששים שאנחנו הולכים לתקוף ראשונים. פה יש לי דילמה מסוימת. אני חושב, שאם הם היו חושבים שאנחנו הולכים לתקוף - דבר ראשון היו באים לאמריקנים והיו אומרים להם, 'תגידו משהו לישראלים'. האמריקנים לא עשו זאת.

 

"אין לי הסבר לפינוי המשפחות"

"אפשרות שלישית... קשורה בענייני פנים, ביחסים שבין הרוסים לסורים. יכול להיות, שיש איזה חיכוך במשהו שאנו לא יודעים אותו... מה מפריע לי בעניין זה? מפריע לי שגם במצרים. אני יכול לבוא ולומר, אולי גם במצרים יש משהו שאנחנו לא יודעים. אולי הרוסים אומרים: אם גמרנו את העסק הזה בסוריה - בוא נעשה את זאת גם במצרים, כי המצרים בוודאי ילכו אחרי הסורים. בסך הכל אלה השערות. השורה התחתונה היא, שאין לי הסבר למה הרוסים עושים זאת.

 

"צביקה (זמיר) קיבל הלילה הודעה ממקורות שלו, וזה מקור טוב. הוא נתן התראה שהולך להיות משהו וביקש שצביקה יבוא אליו מייד לפגישה. הלילה בעשר הוא יראה אותו, הכנו רשימה של שאלות".

 

דיין דיבר, אחרי ששמע את דדו ואותי. בקשר להכנות הצבאיות קבע דיין שמה שעשה דדו - הכרזה על מצב כוננות "ג" (הגבוה ביותר) ותגבור החזיתות בכל הכוח הסדיר שעמד לרשותו - מקובל עליו. אין הוא מורה לו לגייס מילואים, אם כי המחשבה על גיוס מילואים לא נעלמה ממנו. חששו הרציני של דיין לא היה צבאי, כלומר, האם יוכלו הכוח הסדיר וחיל האוויר לבלום התקפה סורית מצרית. בראשו התרוצצו שני שיקולים, שניהם מדיניים. המרכזי - של מדיניות חוץ: מה תהיה תגובת העולם, ובפרט ארה"ב, אם צה"ל יערוך גיוס מילואים פומבי. השני - שיקול פוליטי פנימי - החשש מיצירת פאניקה בישראל.

 

דיין (פונה לדדו): "ליום הכיפור כל מה שעשית - זה טוב ויפה". 

 

דדו: "אנחנו נצטרך לשקול, הצרה היא שבחג הזה כל הארץ מתה".

 

דיין: "זה לא מפריע".

 

דדו: "רק בדבר אחד זה מפריע. מבחינה זו, אם קורה משהו - אנחנו רוצים בשפה גלויה להתחיל לרכז כוחות או לתת התרעות".

 

דיין: "לא להזיז כוחות, אלא אם ממש יתחיל. הכבישים ריקים היום".

 

דדו: "אבל אין לנו רדיו. התחלנו לחשוב, אולי לקבוע שגלי צה"ל יקראו פרקי תהילים כל שעתיים".

 

דיין: "אז צריך להודיע עכשיו לכולם שצריך להאזין לגלי צה"ל. זה ייצור פאניקה גדולה. אם לא - מי ישמע פרקי תהילים? לא יפתחו רדיו".

 

בעקבות הערה של צבי צור, החל דיין לפתח את הרעיון של העברת שדר אזהרה למצרים ולסורים.

 

צור: "אולי. בואו נהיה מוכנים, שברגע שהמצרים יידעו שזה גם מה שאנחנו חושבים - אולי הם יחשבו אחרת... אם גישה זו נכונה - צריך להעביר זאת לידיעתם, בדרך עקיפה דרך האמריקנים, או שתאמר משהו לכבוד יום הכיפורים. אולי כדאי להביא לידיעתם שאנחנו לוקחים זאת ברצינות".

 

דיין: "יש בקומפלקס הזה דבר אחד שאני חושב שצריך לעשות אותו, שאין ברירה, שהאמריקנים ישאלו את הרוסים למה הם נוסעים הביתה".

 

דיין שאף למנוע חזרה על התהליך שהביא למלחמה ב-1967. הוא חשש שגיוס פומבי עלול להביא להידרדרות למלחמה, שבה תואשם ישראל.

 

דיין: "אני בעד זה. מה אני אומר? אם ב-1967 זה התחיל להתגלגל ואף אחד לא יודע מי חשד במי - צריך כעת לנסות לשבור את מעגל הקסמים הזה ולומר לאמריקנים - אני לא אומר על יסוד ידיעה זו או ידיעה אחרת - שני דברים:

 

  1. מצידנו אין שום ריכוזי כוחות, פרט לאותם תוספות הכוח כתוצאה מהשינויים בהערכות הערבית.
  2. יש לנו ידיעות ברורות, נגיד, על ריכוזי ארטילריה ועל קידום כוחות אצלם, וידיעות מחשידות אחרות. את קיסינג'ר (מזכיר המדינה האמריקני דאז) אפשר לבקש ממנו להתקשר לדוברינין (שגריר ברית המועצות בוושינגטון) ולומר לו שישראל לא עושה כלוום ומה קורה עם הקליינטים' שלהם. ברמה הבין מעצמתית לא רק שהם לא ישקרו להם, אלא הם לא מעוניינים בקונפליקט-רוסי אמריקני".

 

דיין ממוקד ברצונו לשתף את האמריקנים בתהליך של העברת האזהרה למרצים ולסוריה. יש לזכור, כי דיין היה הרמטכ"ל בתקופת מבצע "קדש", ב-1956, וראה כיצד פירות הנצחון הצבאי הולכים לאבדון בגלל לחצו של הנשיא אייזנהאואר. אחת המסקנות שהוציא בין גוריון היתה, כי על ישראל לעשות בכל מצב מאמץ לתאם מהלכיה עם ארה"ב. אין ספק שתלמידו, דיין, ספק ממנו לקח זה.

 

דיין ממשיך: "השאלה היא, האם אנחנו רוצים לתת... התראה, שבה 3 נקודות:

 

  1. שאיננו הולכים לעשות דבר, שנכנס להם ג'וק לראש. 
  2. שאנחנו יודעים שהם עושים זאת.
  3. אם יאמרו לנו אחרת - יצאו את עצמם שאנחנו מוכנים גם לזאת. אז כל האלמנט של הפתעה, שאולי בונים עליו, יידעו שלא קיים.

 

"לפי אופן מחשבה זו אני בהחלט בעד שנלך דרך האמריקנים. בגלל החשבון שיש לנו איתם. אם תהיה מלחמה הם יגידו: למה לא אמרתם לנו מייד? שנית, בוודאי יהיו דברים שנבקש מהם. לפני שבוע הם באו אלינו ואמרו לנו הולכת להיות מלחמה, ואתם יושבים בשקט". (הכוונה להתרעה על מלחמה, שסוכנות הביון המרכזית של ארה"ב - CIA - העבירה באמצעות "המוסד". היא דמתה באופיה להתרעה שקיבלה גודלה מן ה"מבוע" מספר ימים לפני כן. גם להתרעה האמריקנית לא נתנו גולדה ודיין את המשקל הנכון).

 

מה אפשר ללמוד מדברים אלה?

 

נחזור מספר דקות אחורה, לתחילת הדיון. ביום שישי, 5 באוקטובר, 9 בבוקר, שומע דיין מפי דדו, כי הואיל ואין לו הוכחות לכך שמצרים וסוריה אינן עומדות לתקוף, הוא פועל מתוך הנחה שאולי הן כן יתקפו, ולשם כך נקט פעולות של העלאת כוננות ותיגבור כוחות. דיין מגיב על כך: ליום כיפור, כל מה שעשית טוב ויפה. הוא אינו מציע צעדים צבאיים נוספים, כגון גיוס כמה חטיבות מילואים.

 

מראש אמ"ן שומע דיין, כי הסובייטים עורכים פינוי בהול של משפחות היועצים מסוריה וממצרים.

 

אלה העובדות וזה המצב, כפי שהם ידועים לדיין. מהי תגובתו? הוא רוצה להעביר למצרים ולסוריה מסר, דרך ארה"ב ובריה"מ, "שאנחנו יודעים שהם עושים זאת (מלחמה)" ולכן "כל אלמנט של הפתעה שאולי בונים עליו, יידעו שזה לא קיים". דיין העריך, שיש אפשרות שמצרים וסוריה עומדות להתקיף ושהן משערות שישיגו הפתעה; אבל הוא, דיין, מודיע להם שהוא לא יופתע.

 

אכן, הערת אמ"ן היתה "סבירות נמוכה", אבל באותו בוקר של יום ו', ה-5 באוקטובר, דיין דחה אותה! הוא החליט להודיע לארה"ב, שלא יהיה מופתע ממלחמה ועשה הכנות לגיוס מילואים ביום כיפור. כל זה לא הפריע לו להכריז כעבור שלושה ימים את ההיפך הגמור.

 

את המצב כפי שראה אותו, 29 שעות בדיוק לפני פרוץ המלחמה, סיכם דיין בדברים הבאים: "נתחיל משלב ראשון. אבקש מגולדה הנחיה. יכול להיות שתרצה לשמוע הערכות, אז תכנסו אליה. קודם כל יש לנהוג עם האמריקנים: אני אמליץ - בלי להכנס לנוסחה, בלי לשרוף את 'המקור' - להתקשר איתם ולומר כי מה שקודם ראינו בצורה פחות סבירה, בסבירות יותר נמוכה - אנחנו רואים כעת בסבירות יותר גבוהה.

 

בניתוחו של דיין יש פער בולט בין הבנתו את המצב המדיני והמודיעיני לבין הערכתו את יכולתו המבצעית של צה"ל. את המצב המדיני והמודיעיני ראה במדוייק. בקשר למלחמה הוא אומר: "מה שקודם ראינו בצורה פחות סבירה, בסבירות יותר נמוכה, אנחנו רואים כעת בסבירות יותר גבוהה. להכנות התקפיות שלהם יש סימנים שונים".

 

אך באשר ליכולת המבצעית של צה"ל, אין לו מושג באיזה קיים יעמוד חיל האוויר ובאיזו נחיתות יעמדו כוחות היבשה בתוך 30 שעות.

 

בהבנת הלך הרוחות והערת המצב יש משמעות רבה למה שלא נאמר ולא נדון. לא עלה לדיון נושא מבצעי כלשהו! הרמטכ"ל הסביר שהצבא פרוס ויוכרז מצב כוננות "ג". דיין אמר לו: "ליום כיפור זה כל מה שעשית - טוב ויפה". בזה הסתיים "הדיון המבצעי". מה לא נשאל ולא נדון?

 

  1. האם יכול הכוח הסדיר לבלום בגולן ולמנוע חציית התעלה?
  2. האם מסוגל חיל האוויר לסייע לכוחות היבשה כאשר רמת הגולן ומרחב התעלה מוגנים על ידי עשרות סוללות טילי נ"מ?
  3. האם לא כדאי לערוך גיוס חלקי וחשאי של מספר חטיבות?
  4. האם נתנו הוראות מיידיות לאגף האפסנאות למלא את מחסני החירום של עוצבות המילואים בכל החסר בהם? במלחמה נתגלה, שבמחסני החירום של היחידות היו חסרים פרטי ציוד חיוניים, אף שאותם פרטים נמצאו במחסים של חיל האספקה וחיל החימוש.

 

האווירה היתה של ערב מלחמה. דיין העריך שקיימת אפשרות שמלחמה תפרוץ בהפתעה (כלומר בהתרעה קצרה מאוד או ללא התרעה כלל). קיימת אפשרות, אמר, שהתרגיל במצרים הוא כיסוי להכנות להתקפה. את כל זאת התכוון להעביר בשדר לקינסינג'ר. דדו נוכח, מאזין להערכה שר הבטחון ואינו חולק עליה. מדוע הפורום הזה אינו עוסק בנושאים מבצעיים?

 

התשובה לשאלה זו נמצאת בתחום הפסיכולוגיה. את הלך הרוח ששלט בהערכותיהם של קברניטי מערכת הבטחון, ניתן לתאר כבטחון מלא בכוחם של הצבא הסדיר ושל חיל האוויר לבלום התקפה מצרית וסורית, ובכושרם של המפקדים לרכז במהירות את עוצבות המילואים ולעבור מייד להתקפת נגד. הרי אילו שררו ספקות כלשהם, מישהו היה מציע גיוס מילואים חלקי כבר ביום שישי בבוקר. איש לא הציע זאת. איש מהנוכחים לא העריך שיש צורך בכך. שלוש שעות מאוחר יותר, בישיבה ממשלה, יאמר הרמטכ"ל: "גיוס מילואים אני משאיר לאינדיקציות נוספות".

 

"אם כל המחדלים"

הפער בין הציפיות לגבי עוצמתו המבצעית של צה"ל בין המציאות שנתגלתה ב 48 השעות הראשונות של הלחימה הנחית הלם משולש:

 

  • קו ברלב נכבש על ידי המצרים.
  • חיל האוויר לא מסייע לכוחות היבשה ולא משמיד את סוללות טילי הנ"מ.
  • נכשלות התקפות הנגד במרחב התעלה.
  • זו היתה שעה קשה מאוד, אחת הקשות בתולדות מדינת ישראל. אני מאמין כי אישים בהנהגה המדינית צבאית, ובמיוחד דיין, תפסו מהר את גודל המשגים בתכנון המבצעי שנעשו לפני המלחמה, אבל הם ידעו, כי אם יודו במשגים, העם יבוא עמם חשבון. צריך לזכור, כי היתה זו תקופה שלפני הבחירות לכנסת. ואז הם שאלו את עצמם: מהו ההסבר שניתן "למכור" לעם?
  • האם נוכל לומר לעם שהתכנון המבצעי על הגנת התעלה היה שגוי מעיקרו?
  • האם נגלה לעם שאזהרת חיל האוויר, שלא יוכל סייע באש לכוחות היבשה ב-48 השעות הראשונות למלחמה, לא נלקחה בחשבון בתכנון המבצעי?
  • האם נודה שניסיונותיו של חיל האוויר להשמיד את סוללות טילי הנ"מ אינם עולים בקנה אחד עם הציפיות ועם התכניות?
  • האם נגלה לעם שדיין קבע כבר ביום שישי, ב-9 בבוקר, שצפויה התקפת "הפתעה" ביום כיפור, ולמרות זאת לא ציווה לגייס מילואים?
  • האם נגלה לעם, ששר הבטחון קבע כבר ביום שישי, שאת האפשרות למלחמה "אנחנו רואים כעבת בסבירות יותר גבוהה", ובכך דחה את הערכת אמ"ן בקשר לסבירות נמוכה?
  • האם נגלה לעם, שהרמטכ"ל שמע את הערכת המצב של שר הבטחון, לא חלק עליה, אבל לא גייס אפילו אוגדה אחת?

 

זו הייתה לידתו של גדול המיתוסים של מלחמת יום הכיפורים, המיתוס הקובע שקולר האשמה ב"מחדל" תלוי בצווארו של אמ"ן בכלל, וראש אמ"ן בפרט. במצב מביך זה, הדרך שנבחרה על ידי הדרג המדיני ועל ידי הרמטכ"ל (שכנראה חשב, בטעות, כי בכך הוא קושר את גורלו בגורלם של גולדה ודיין) הייתה הטלת האשמה על אמ"ן.

 

ההפתעה - סיפרו לעם - היא "אם כל המחדלים". "אמ"ן אמר שסבירות המלחמה נמוכה, וזו הסיבה לכל אסונותינו וקשיינו". עיקרי הערכת המצב של דיין ביום שיש בבוקר היו:

 

  1. יש "סבירות יותר גבוהה" להתקפה סורית מצרית.
  2. יש לעשות הכנות למלחמה שתפרוץ ביום כיפור.
  3. ייתכן שהתרגיל במצרים הוא "רק כיסוי".
  4. ביחס להפתעה, "כל אלמנט של הפתעה שאולי בונים עליו, שיידעו שזה לא קיים".
  5. וביחס לסבירות, לגולדה הוא יאמר אותו בוקר במפורש: "יש לנו ידיעות שהסבירות כעת יותר גדולה וזה מין מערך שהולך לצליחה (של התעלה) ב-100%".

 

הערכת המצב הזאת הוסתרה מן העם, כי מי שעשה אותה ומי שקיבל אותה, אין לו שום תירוץ להסביר את המשגים המבצעיים ואת דחיית הגיוס!


(צילום: אורי דן)

 

המיתוסים מול המציאות

הסבירות "הנמוכה" היתה בעצם גבוהה. "הקונספציה של חוקרי אמ"ן נלמדה ואומצה על ידי הדרג המדיני. השרים לא הולכו שולל, אלא נהנו משפע של מידע גולמי. ועדת אגרנט לא פעלה בהגינות, אלא צלבה את אנשי הצבא. אלו כמה המיתוסים השקריים של המלחמה, שהמציאו פוליטיקאים בנסיון לשרוד

 

1. מיתוס: הערכת אמ"ן שהמלחמה היא "בסבירות נמוכה" גרמה לכך ששר הבטחון והרמטכ"ל לא גייסו יחידות מילואים לפני יום הכיפורים בשעה 10 בבוקר.

המציאות: שר הבטחון קבע, כבר ביום שישי בשעה 9.30 בבוקר, כי סבירות המלחמה "יותר גבוהה", כי כוונת מצרים וסוריה לתקוף את ישראל בהפתעה, וכי אפשרי שההתקפה תפתח ביום כיפור. בכך הוא דחה לגמר את הערכת אמ"ן בקשר ל"סבירות הנמוכה". למרות זאת הוא לא ציווה על גיוס, ולו של חטיבה אחת. הרמטכ"ל, ששמע את הערכת מפקדו, שר הטחון, לא חלק עליה, אך לא דרש גיוס מילואים. לא היה כל קשר בין הערכת אמ"ן בעניין "הסבירות הנמוכה" לבין החלטתם של שר הבטחון ושל הרמטכ"ל לא לגייס מילואים. סיבותיו היו הבטחון בכוחם של צבא סדיר וחיל האוויר, והחרדה מפני הסכנות הפוליטיות הכרוחות בגיוס צה"ל, כל עוד המלחמה עצמה לא התחילה.

 

2. מיתוס: "הקונספציה", שגרמה להערכה השגויה של אמ"ן בעניין סבירות המלחמה, היא פרי רוחם והמצאתם של בכירי מחלקת המחקר של אמ"ן.

המציאות: "הקונספציה", ככתבה וכשלונה, היא פרי רוחו ותוצאת החלטתו של נשיא מצרים. היא הוצגה, בצורתה הגולמית, ללא פרשנות וללא הערכה, בפני ראש הממשלה, שר הבטחון, הרמטכ"ל ואמ"ן. המציג היה ראש "הסוכנות", וזאת על סמך "מידע" אותנטי. הקונספציה איננה המצאה ישראלית, כי אם קונספציה של סאדאת, שכנראה עוד ירש אותה מקודמו, גמאל עבד אל נצאר.

 

3. מיתוס: אמ"ן הבטיח לצה"ל התרעה על כוונת האויב לפתוח במלחמה, בדיוק של ימים ספורים.

המציאות: אמ"ן התחייב בפני ראש הממשלה לתת התרעה אך ורק על הכנות האויב למלחמה, כי הכנות ניתנו לגילוי. אמ"ן לא התחייב בשום פנים ואופן לדעת מראש את כוונותיהם של שליטי סוריה ומצרים. עניין זה הוא סילוף גמור, פרי עבודתם של חברי ועדת החקירה.

 

4. מיתוס: התכניות המבצעיות של צה"ל התבססו על כך שאמ"ן ייתן התרעה מספקת על כוונות האויב לפתוח במלחמה.

המציאות: התכניות המבצעיות אכן התבססו על קבלת התרעה, אך לפי פירושה המסורתי, בהתאם לתורת הבטחון, לפיה התרעה בנויה על אינפורמציה שאמ"ן נותן למטכ"ל בקשר לתיגבור כוחו של האויב בקרב גבולות ישראל, תיגבור שמשבש את יחסי הכוחות במידה המסכנת את כוחו של צה"ל להגן על גבולות המדינה. התרעה זו אמ"ן אכן נתן למטה הכללי, בזמן ובדיוק הדרושים. לפיכך, עבור מי שאינו סוטה מתורת הבטחון, אין כל קשר בין הערכת כוונות, נכונה או שגויה, לבין התרעה הגורמת לגיוס.

 

5. מיתוס: גיוס מילואים מותנה בהערכת ראש אמ"ן בעניין סבירות המלחמה, ואינו נעשה ללא אישורו. החלטות שר הבטחון והרמטכ"ל בעניין הגיוס כפופות להערכת ראש אמ"ן.

המציאות: ההחלטות על גיוס מילואים הן בסמכות ובאחריות שר הבטחון והרמטכ"ל. אין לראש אמ"ן לא האחריות ולא הסמכות לעסוק בגיוס מילואים. תפקידו של ראש אמ"ן בעניין ההתרעה הוא לפסק אינפורמציה על תגבור כוחו של האויב, הערכות וכוננותו.

 

6. מיתוס: הדרג המדיני היה שבוי בהערכות אמ"ן הואיל וניזון מהמודיעין שקיבל מאמ"ן ולא היה לו כלי הערכה משלו.  

המציאות: הדרג המדיני - ראש הממשלה, שר הבטחון והשר ישראל גלילי - קיבלו במשך שנים את מיטב "המידע", כחומר גולמי ובלתי מעובד, ללא כל הערכה. הם היו בעלי הידע והנסיון. עליהם היתה מוטלת האחריות להערכת המצב הבטחונית מדינית ובידיהם היו הידיעות הגולמיות הדורשת להערכת המצב הזו. הערכות אמ"ן היו ידיעות להם. רצו - קיבלו אותן, רצו - דחו אותן.

 

7. מיתוס: אילו צה"ל היה ערוך ומוכן למלחמה בקו ברלב, המצרים לא היו מצליחים לכבוש אותו.  

המציאות: באוקטובר 1973, קו ברלב לא היה קיים: 14 המוצבים, לאור יותר מ 100 ק"מ, המוחזקים על ידי פחות מ 1,000 חיילים, לא היה בכוחם למנוע חציית התעלה על ידי עשרות אלפי חיילים מצריים, בפרט בלילה שבין 6 ל 7 באוקטובר, ובאזורים הנרחבים שבין מוצבי צה"ל. גם יחידות השריון שנמצאו ממזרח לתעלת סואץ, ללא סיוע אווירי כלשהו, לא היה בכוחן להתגבר על 80 אלף חיילים מצריים המצוידים בנשק אנטי טנקי למכביר ומסתייעים במאות טנקים ובאלף קני ארטילריה.

 

8. מיתוס: חיל האוויר היה מסוגל לסייע לכוחות היבשה הסדירים בקרב הבלימה החל מהשעה הראשונה של המלחמה, ולשמש להם "ארטילריה מעופפת", כפי שקובעת תורת הבטחון.  

המציאות: חיל האוויר לא היה מסוגל לסייע לכוחות היבשה, כל עוד לא התגבר על מערכי טילי הנ"מ. 48 השעות שהוערכו על ידי חיל האוויר כדרושות לחיסול מערך הטילים, הן בדיון השעות הקריטיות שבהן, לפי תורת הבטחון, חייב היה חיל האוויר להקדיש כוחו לסיוע לכוחות היבשה הסדירים.

 

9. מיתוס: חיל האוויר היה מסוגל להשמיד את המערכים הצפופים של טילי הקרקע אויר, המוגנים על ידי מיטב תותחי הנ.מ. הסובייטיים.  

המציאות: בשנת 1973, הפער הטכנולוגי בין הטיל למטוס, קבע את נחיתותו של המטוס מול הטיל, חרף גבורתם ותושייתם של טייסי חיל האוויר. היה זה "הטיל שכופף את כנף המטוס", כפי שאמר מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל.) עזר ויצמן.

 

10. מיתוס: הסתערות של טנקים ישראליים על חיל הרגלים המצרי תרגום לבריחה המונית. חטיבות הטנקים של צה"ל, כאשר יסתערו על החי"ר המצרי, שחצה את תעלת סואץ מזרחה, יצליחו להדפו אחורה.  

המציאות: החי"ר המצרי, המצוייד בנשק אנטי טנקי, לא נמלט על נפשו מול הסתערות השריון הישראלי, אלא נשאר מחופר בעמדותיו.

 

11. מיתוס: ועדת אגרנט פעלה כחוק ובהגינות כלפי אנשי הצבא ועשתה עבודה יסודית, ללא משוא פנים.  

המציאות: ועדת אגרנט יעצה בתוקף לאנשי הצבא להמנע מלהיעזר בעורכי דין. במדינה מתוקנת, עובדה זו בלבד די היה בה כדי להביא לפסילת מסקנותיה והמלצותיה של הוועדה. אין כל ספק שוועדת אגרנט הפלתה לרעה את אנשי הצבא ושתוצאות מסקנותיה נשאו פנים באופן משווע לטובת שרי הממשלה.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: לע"מ
צילום: לע"מ
צילום: לע"מ
צילום: לע"מ
מומלצים