ישראל בעתיד: איך הפכנו למדינת עולם שלישי?

הטרנד העכשוי של 2030, בכל סוגי המדיה - בבלוגים, בפורומים, וגם באתרי החדשות הממסדיים - הוא להסתכל על חצי הכוס המלאה. קיטורים זה פאסה, זה שייך לשנות ה-20, זה כל כך 2029. אחרי הכל, המצב לא כזה גרוע: אנחנו לא גרועים בהרבה מהמדינות השכנות.

נכון, בעמאן, בעקבה ובאירביד כבר מזמן יש רכבת קלה ורכבת תחתית - אבל גם בירושלים כבר יש משהו כזה, ובתל-אביב יגמרו לסלול בעוד כמה חודשים. נכון, במצרים, בירדן ובסוריה כבר יש חינוך חינם מהפעוטון עד האוניברסיטה, אבל גם אצלנו מדברים על זה. רמת החיים ברוב מדינות ערב לא גבוהה בהרבה משלנו, התוצר הממוצע לנפש במזרח התיכון דומה לשלנו, ואפילו המדינות העשירות שהיו פעם במפרץ הפרסי מידרדרות עכשיו בגלל חיסול הנפט. אז מה הבעיה? למי אנחנו אמורים להשוות את עצמנו: לאיטליה? לטורקיה? לסין? לאוקראינה? נו, באמת, אין לנו סיכוי. 

זה נכון, כל מה שכותבים, אבל אני עדיין לא תמיד מצליח להתחבר לזה. לפעמים, כשאני מסתובב בכבישי הארץ, תקוע בפקקים האינסופיים, עולות לי שאלות לראש. אני נוסע בגוש הבטון הענקי, העיר הארוכה, הצפופה והמכוערת שמשתרעת מהכרמל בצפון לחוף ניצנים בדרום, מהים במערב להר הזיתים במזרח, ושואל את עצמי: האם לא ניתן היה לתכנן אחרת? או, יותר נכון, אם מישהו בכלל היה מתכנן, כך זה היה חייב להיראות? אלוהים נמצא בפרטים הקטנים, ואני נזכר שכבר הייתה תוכנית שאסרה להרחיב יישובים במרכז הארץ, ושואל את עצמי: האם היה הכרחי לבטל אותה? והאם היה הכרחי כל השנים לבנות כל כך הרבה צמודי קרקע?

התרגלנו למיליון הומלסים

אני מסתכל על המדרכות ואיי התנועה, ורואה את כל המשפחות שהתנחלו עליהן, רבבות המשפחות שחייהן הפכו לחלק מהרחוב, שכל-כך התרגלנו לראות עד שאנחנו כבר לא שמים לב. מיליון חסרי בית חיים במדינה הזאת. הם הפכו ממאות לאלפים, ולרבבות, ובלי לשים לב, הגענו למיליון. וכידוע, כבר יש שם חיים שלמים, חיים תוססים של אנשים שנלחמים על כל מטר.

ערי הפחונים הפכו לנוף מוכר ושכיח (צילום ארכיון)

יש מעמדות: יש את אלה שהצליחו להשיג פחון, ואלה שבאוהל, אלה שהצליחו למצוא מקום בפארק ואלה שליד הכביש, את אלה עם המקלחת ואלה עם מכשיר הרחצה הנייד. אנשים עוברים שם שנים על שנים. רבים, אוהבים ושונאים. כבר צמחו לערי האוהלים הללו הווי משלהן, סגנון דיבור, סלנג, שירים, פעילויות חברתיות. יש לי לא מעט מכרים שעברו את הסיוט הזה. כשאני חושב עליהם ועל מה שעבר עליהם, אני אומר שלוש פעמים ביום תודה שיש לי איפה לגור.

ואני שואל את עצמי: האם באמת אי אפשר היה לבנות דיור ציבורי? ואם דיור פרטי, האם אי אפשר היה להגביל את המחירים? או, לפחות, לעודד בנייה לגובה ודירות קטנות? האם היו חייבים לבטל את מענקי הדיור?

ולפעמים יוצא לי לנסוע ב"ערי המסכנות", ערי השיכונים והפחונים, הבטלה והאבטלה של הבדואים והחרדים בנגב. אני רואה את הילדים שמשוטטים ברחוב עם בטן נפוחה ואת משאיות הסיוע מהצפון, ושואל את עצמי: האם היו חייבים להקצות כל כך הרבה שטח ליישובים צמודי-קרקע שאין בהם כניסה לערבים, לחרדים ולעולים חדשים? והאם היה צריך לאפשר את ההפרדה הזאת בין האוכלוסיות? בעבר האשימו את בן-גוריון שכפה על המדינה את כור ההיתוך. אבל כשרואים לאן הגענו, עולה השאלה אולי כור ההיתוך דווקא לא היה מספיק גדול? אולי, אם הוא היה כופה על כולם, כולל כולם, ללמוד באותם בתי ספר ולשרת בצבא, היינו נראים יותר טוב?

אבל, במחשבה שנייה, איפה כולם היו לומדים? כמה בתי ספר ציבוריים נשארו כאן בכלל? 40% מהילדים לומדים היום בבתי הספר הפרטיים של החרדים, שהשד יודע ממה הם מתקיימים, ו-40% לומדים בבתי הספר הפרטיים החילונים. בחינוך הציבורי לומדים היום רק 20% מהילדים, רובם ערבים ואתיופים. "לומדים", אם אפשר לקרוא לזה ככה, בצפיפות של 50 ילדים בכיתה, כשעדיין יש ילדים בלי מחשב שנסחבים עם ספרים על הגב.

האם אפשר היה למנוע את קריסת החינוך הציבורית? נכון, היו כאלה שאמרו שלא מספיק להעלות את שכר המורים ב-50%, שהוא היה צריך להעלות ב-300%, 400% ולהגיע לרמה מערבית, אי-אז, ב-2010 או ב-2015, כשעוד היה קצת כסף בקופה. אבל הכלכלנים אמרו שזה לא אפשרי, שיש כאן כל כך הרבה ילדים  שזה ירוקן את הקופה.

וזה מעלה לי בראש שאלות עוד יותר מטרידות: האם היה נכון לעודד ילודה? אולי היה צריך לעודד דווקא חוסר-ילודה? אולי, במקום לשלם למי שמוליד יותר, היה צריך דווקא לקחת ממנו כסף? וחלק מקצבאות הילדים האלה כבר בוטלו בעבר. נדמה לי שזה היה בנימין נתניהו - בקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה, או כשר אוצר, לא זוכר בדיוק. אבל אם אני זוכר נכון, אז אחר כך, בקדנציה אחרת, הוא התחרט והחזיר אותן. למה, בעצם?

25% אבטלה. מה לעשות?

ויש עוד שאלות. 25% אבטלה, גם זאת גזירת גורל? נכון, גם בזה אנחנו לא שונים ממצרים ומעיראק, אבל היו תקופות שהייתה כאן פחות אבטלה מבארצות הברית ובבריטניה. רוב מקומות העבודה עברו למזרח בתחילת שנות ה-20', בגל הגדול, האחרון של הגלובליזציה, כשהשכר בהודו ובסין כבר התקרב לרמה מערבית. היום, כשהשכר בסין השתווה לשכר באירופה, אני שואל: האם אי אפשר היה לשמור על התעסוקה?

היו מדינות שהצליחו לשמור על מקומות העבודה. בדנמרק, למשל, כשמפעל העביר עבודה להודו, הממשלה הכשירה את העובדים למקצוע אחר. את כולם. לכן, בדנמרק עדיין יש אבטלה חד-ספרתית. אצלנו, דיברו על הכשרה מקצועית למובטלים. כתבו מחקרים ותוכניות עבודה. המליצו. הבטיחו. הקימו ועדות. בירברו. בפועל, דור שלם פוטר ולא קיבל הכשרה מקצועית. לא קיבל כלום. אפילו להזדקן בכבוד לא נתנו לו, כי במקום קצבאות זיקנה נורמליות, עשו פנסיה חובה, ורק שכחו שחצי מהמבוגרים לא עובדים ואין להם פנסיה.

והמשטרות הפרטיות. היו חייבים להקים אותן? האם אי אפשר היה לשקם את משטרת ישראל הישנה? מה היה קורה אם, בזמן שעוד היה קצת כסף בקופה, היו מגייסים שוטרים, מציידים אותם, מכשירים אותם יותר טוב וגם מעלים להם שכר?

ובכלל: דורות שלמים במדינה הזאת גדלו באווירה של בוז למגזר הציבורי. דרכו עליו, רמסו אותו. קיצצו וקיצצו עד שכבר לא נשאר במה. צחקו על הפקידים, על המורים ועל השוטרים, ביזו אותם. במקום לייעל, הפריטו עד מוות. במקום המגזר שהקים את המדינה, נשארו חברות כוח אדם. נכון, יש את קומץ המדושנים בחברת החשמל ובנמלים, שממשיך לתפוח ולקבל מענקים שמנים לקראת כל הפרטה שבסוף מתבטלת. אבל מה עם כל השאר?

האם המדינה הייתה שוקעת כך, טובעת במעמקי העולם השלישי, בכל תסריט אפשרי? האם זה באמת, אבל באמת, היה הכרחי? ואם לא - לא חבל? והאם כבר מאוחר מדי לסובב את הגלגל לאחור, לחזור אל השפיות?

בשבוע הבא: התחזית האופטימית של עתיד המשק הישראל בעשורים הבאים