ילדים זקוקים לספרים גדולים באמת
אם שמתה בלידה, אב שנהרג ויתומה שהופכת לשק החבטות של מנהלת הפנימייה. "נסיכה קטנה", ספר ישן ומרגש על חוסר צדק, גורם לבת של אריאנה מלמד לרצות לתקן את העולם
חמישה פרקים לפני הסוף, אני מבטיחה לבתי שוב שיהיה טוב – למרות שבינתיים חלים רק שיפורים מזעריים במצבה העגמומי עד מאוד של הגיבורה. זוהי שרה, הדמות שמובילה את "נסיכה קטנה" של פרנסיס הודג'סון בנט בדרמה שמסעירה את ליבותיהם של ילדות כבר יותר ממאה שנים. ממש עכשיו ראה אור תרגום חדש ומצוין מעטו של יהודה אטלס, וזה ספר מצוין לאמהות־מקריאות ולבנותיהן, אלה שעדיין לא קוראות בעצמן טקסטים ארוכים ואלה שכבר בגרו די הצורך לעשות זאת – ובכל זאת יזילו דמעה, פה ושם.
הנה הצצה למר גורלה של שרה: אמה מתה עליה בלידתה. אביה, קצין בריטי עשיר שהוצב בהודו, הרגיל את בתו החכמה והמיוחדת לחיי מותרות של ילדי תפנוקים, ובתחילת הדברים הוא מפקיד אותה בפנימייה באנגליה כי כך עושים כולם בשלהי המאה הי"ט, ונפרד ממנה לשלום – לא לפני שהוא רוכש לה מלתחה מפעימה ביופיה, סוס פוני, משרתת ובובה שנראית כאילו היא באמת יכולה לדבר ולהגיב.
בפנימייה שמנהלת מיס מינצ'ין החמורה והקפדנית, שרה אמורה להיות התלמידה המועדפת ועתירת הזכויות בשל מעמדה הכלכלי הרם, אבל הכל מתפרק כשמגיעה הידיעה על מותו של האב ועל אובדנו של ההון המשפחתי. מרגע זה ואילך הופכת שרה לשק החבטות של מיס מינצ'ין, שמעבידה את הילדה בפרך כדי לשלם שכר לימוד, מרעיבה אותה, משפילה אותה באורח סדיסטי ומקווה עד מאוד ששרה תתאייד או תתפוגג בדרך כלשהי עוד לפני שאפשר יהיה להשליך אותה מן הפנימייה אל הרחוב.
אבל שרה היא ההוכחה (הדמיונית) לכך שנסיכה אמיתית היא אצילת רוח ולא עתירת ממון, שכן גם כאשר היא מוצאת מטבע של פני בבוץ ורצה לקנות לעצמה פרוסת לחם כדי להרגיע את הרעב, שהוא כמו זאב טורף, היא מגלה ברחוב ילדה ענייה ממנה ואומללה ממנה, ובמסירות נפש לאין שיעור היא מאכילה אותה. מעיין הדמעות המשפחתי, דור שני, נובע שוב: בדיוק במקומות שבהם התייפחתי בלהט בילדותי, בתי לא יכולה להירגע, הגם שאני מבטיחה לה שהסוף יהיה טוב. לא טוב כמו בסרט הקלאסי בכיכובה של שירלי טמפל, שם האב המת שב לחיים, אבל בכל זאת, טוב מכפי שהמצב נראה בפרק .15
לדומעת הקטנה זה לא מספיק. "זה כל כך לא צודק," היא מתריסה בפניי, כאילו אני אחראית להבדלי המעמדות ולחינוכם הנוקשה של ילדים במאה ה־.19 שיעור היסטוריה קצר מבהיר לה, לתדהמתה המוחלטת, שאיש לא התעניין אז ברצינות בעשיית צדק חברתי עם ילדים, והגם שהתקדמנו מאוד מאז, אני מוסיפה בהיסוס – עדיין יש עוד הרבה מה לעשות.
"אני יודעת מה צריך לעשות"! היא קופצת, כולה מוארת ברעיון גדול ועולה על גדותיה ומבעבעת בלהט: "צריך לעשות ממשלה של כל העולם שתיקח את כל הכסף והזהב והיהלומים האלה של אבא של שרה, כמו שיש בספר? ותספור כמה אנשים יש בכדור הארץ, אבל בדיוק ובלי לפספס אף אחד, ותחלק את הכל לכולם ואז לא יהיו יותר עשירים ועניים ולכולם יהיה בדיוק מה שהם צריכים"!
אני מחבקת אותה ואומרת לה שזה רעיון מצוין, אבל כנראה שהקשיים שגלומים בו הם מעבר לכוח של בני האדם בעידננו. אולי פעם, כשתגדלי, אני ממלמלת בחוסר שכנוע ניכר לעין, רק מפני שהאור בפניה כבה פתאום כשמתברר שסוציאליזם צרוף הוא לא בדיוק אופציה מעשית לתיקון העולם תיכף ומיד.
למחרת, לפני הפרק הבא שאני מקריאה לה, היא מבקשת לדעת אם גם בזמן הזה יש אנשים כמו מיס מינצ'ין שמתייחסים ככה לילדים או שהם חיו רק "בימים ההם." בכל פעם שאני נאלצת לנתץ את חומות התמימות שלה, לבי נחמץ – אבל אין ברירה: יש כאלה, אני מודה, ובכל מקום בעולם, ולא תמיד אפשר ש"המשטרה תשים אותם בבית הסוהר לתמיד," ולא תמיד מגלים אתם בזמן לפני שהם מתחילים להשפיל, להתעמר ולבזות ילדים. וכן, יש כאלה גם במערכת החינוך, היא שומעת ומזדעזעת. מורים שלועגים לחניכים ואפילו מקללים אותם, מורים שפורקים על ילדים את כל תסכוליהם ממקומות אחרים וממררים את חייהם של הקטנים באופן שלא היה מבייש את מיס מינצ'ין.
"אני יודעת מה צריך לעשות," היא נדלקת שוב. "צריך לעשות אתר כזה באינטרנט שילדים יוכלו לכתוב שם את כל האמת על המורים שלהם ואם יש מורים רעים כאלה אז כל המבוגרים הטובים יקראו עליהם באתר ויעשו עליהם חרם," היא מציעה ובוחנת את פניי לתגובה. רעיון מצוין, אני אומרת לה. רעיון באמת מצוין. מפויסת וגאה גם יחד, היא מתכרבלת לצידי לשמיעת הפרק הבא, שבו המצב משתפר עוד יותר אבל הסוף הטוב עדיין מחכה לנו כהפתעה גדולה.
כשהייתי בערך בגילה ואמי קראה לי את "נסיכה קטנה," לא יכולתי להירגע מחוסר הצדק שנחשף בספר במשך שנים ארוכות. אני חושבת שבגללו נבט העניין שלי בסוציאליזם, שלא התפוגג עד היום. אינני יודעת אם לבתי יהיה עניין כזה ואם יהיה לו מקום בעולמה, ואם תמשיך להשתעשע ברעיון ה"אתר שבו ילדים כותבים את הכל על המורים שלהם."
מה שאני יודעת בבירור הוא רק זה: שילדים זקוקים לספרים גדולים באמת, לאלה שממלאים אותם התרגשות עצומה, כדי לגדול ולהיות לאנשים טובים יותר. אנשים שיזהו את מיס מינצ'ין הבאה ויתריעו מפניה. אנשים שיבינו כי ילדי כל העולם ראויים לכבוד בזכות היותם בני אדם, ולא בגלל שלאבא שלהם יש מכרה יהלומים ומיליון משרתים. קצת לפני יום הולדתה השמיני, בתי כבר מבינה זאת היטב. בין היתר, בזכות ספר נושן ויפהפה וגדול באמת, כזה שאולי לא ישנה את העולם, אבל ודאי ישנה את בני האדם נמוכי הקומה שקוראים או שומעים אותו לפני השינה.
