2001, קץ הסכסוך

נורא פשוט מה שאני מבקש לשנה החדשה. נורא בנאלי. נורא סתמי. נורא לא מתוחכם. נורא לא מקורי. ויחד עם זאת – אם תשאלו אותי לפחות – נורא הוד. אני מבקש לשמוע במו אוזני, עוד בדורי, עוד השנה, עוד בימים הקרובים ממש, את יאסר ערפאת ואת אהוד ברק מכריזים יחד את שתי מילות הקסם: קץ הסכסוך. קץ הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים. זהו זה. יותר לא אבקש. אולי אחרי שנה, גג שנתיים, אנג'ס להם על הסכסוך עם סוריה.

כמו רבים מאתנו, אולי כולנו, גדלתי גם אני על האמירה כי אנחנו היהודים, אנחנו רק רוצים שלום, מושיטים בוקר וערב את היד לצד השני, אבל הערבים, הם הבעיה, הם – השד יודע למה - רוצים רק להילחם בנו, למרר את חיינו, לא מוכנים להבין שלהם יש שבע מדינות, הייתה גם גירסה על שבעים מדינות, אבל העיקרון היה אותו עיקרון, שהם לא מוכנים לסבול אותנו, ואנחנו חייבים, בינתיים, בהוראת שעה, להלחם בהם, להרוג בהם, אבל זה רק בינתיים, זמני בהחלט, ואחרי שהערבים יבינו, יכנס להם השכל לראש, הכל יהיה בסדר, אולי יהיה שלום.

כך סיפרו לי אבא ואמא, והמורה טובה מכיתה א', וגם ראש הממשלה גולדה מאיר, שנאנחה ואמרה את המשפט המפורסם שלה, שלא תסלח לערבים על שהכריחו אותנו להרוג בהם. עד כדי כך. ואני האמנתי. איך לא? כל כך הרבה אנשים גדולים וטובים אומרים לך – לא תאמין?

כשגדלתי התערפלה התמונה. לאט לאט התברר כי - איך ננסח זאת בעדינות - לא בטוח שהראיה של אמא ואבא, והמורה טובה ואפילו גולדה - הייתה כל האמת כולה. אולי האמת שלהם, אבל לא בהכרח האמת היחידה בשטח. לאט לאט ראיתי את האמת האחרת. והיא הייתה כל כך חסרת הוד, ועלובה, היא הייתה אמת של עם אחר, עם שהפך לזר באדמתו שלו, שגורש בתוך ארצו, שהושפל.

אין לי רצון להתנגח כאן פוליטית, ביקשו ממני מאמר עם חלום לשנה החדשה, ואני אשפוך את מררתי על שלושת החודשים האחרונים? או על שלושים השנים האחרונות? לא נאה, ולא במקום. אז אגיד רק זאת: אחרי מה שעברנו כאן בתקופה האחרונה – כל אחד יפרש את "התקופה האחרונה" לפי רצונו – אנו ראויים כולנו למתנה גדולה לשנה החדשה. אנו ראויים למנוחה. לשלום. לתקווה. אולי לרחמים. "אל מלא רחמים" אמר המשורר המנוח יהודה עמיחי ", ואלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא רק בו". יותר מכל אנחנו זקוקים עכשיו לרחמים. קנינו אותם בדין.

אז אם שואלים אותי מה אני מבקש לשנה החדשה, אני מבקש לשמוע את שתי המילים הקסומות הללו. קץ הסכסוך. הסיום המוסכם והמוחלט של הסיוט הרודף אותנו כולנו – שני העמים, שנים רבות כל כך.