דירהוף הגיעו לארץ. עבור רוב תושבי ישראל, אפילו רוב חובבי המוזיקה בישראל, זה לא אומר דבר. אבל עבור כמה מאות האנשים שהתקבצו אתמול (ג') בבארבי תל אביב, היה מדובר בחגיגה. וכמו בחגיגה אמיתית, החיוכים לא משו מהפנים מריף הגיטרה הראשון ועד הפידבק האחרון.
סאטומי מאצוזאקי, סולנית יפנית שנראית כמו ילד (צילומים: דודו אזולאי)
קצת קשה להסביר את דירהוף למי שלא שמע את המוזיקה שלה. אם זו להקת רוק, הרי היא כזו שמותחת את גבולות הז'אנר ובודקת אותם מכל כיוון, שוברת את המבנים המקובלים של בית ופזמון, של מלודיה ושל דינמיקה. אם זו להקת פופ, אז מה עושים שם כל הריפים האגרסיביים האלה של הדיסטורשן, ומעברי התופים שנשמעים כמו ג'אז?
גרג סונייר. אחד המתופפים היצירתיים והמוכשרים ביותר
דירהוף היא להקה של ניגודים: מצד אחד של הבמה גרג סונייר, אחד המתופפים היצירתיים והמוכשרים ביותר בפלנטה, שמצליח להוציא ממערכת תופים חסרה (באס, סנר ושתי מצילות) יותר צלילים ומקצבים מגדולי מתופפי הפרוגרסיב ועושה זאת בהתקפי התלהבות מדבקים.
מזגזגים בין הקצוות
מהצד השני, סאטומי מאצוזאקי, סולנית יפנית שנראית כמו ילד, שרה כמוהו ומתנהגת כמוהו. בין שני הקצוות האלה מזגזגת דירהוף בלי הרף: מעברים חדים בין מהיר ורועש לאיטי ועדין, שירה ילדותית ומתוקה על גבי גיטרה-בס-תופים של פּאנק, נויז ואפילו מטאל לפרקים. תאונת דרכים מוזיקלית יפהפיה.
הלהקה. קשה להסביר למי שלא מכיר
ההיפוך האחרון, והחיובי מכולם, היה בקהל: יחסית להופעה שאי אפשר לרקוד אותה (מדי 20 שניות בממוצע מתחלף המקצב) ואי אפשר לשיר אותה (כי מאצוזאקי שרה מילים שבורות שקשה מאוד להבין), הקהל הישראלי היה נלהב וחם, מחויך מפה אל פה. מלבד כמה נודניקים שבאו לבארבי רק כדי לצעוק שטויות בין השירים ולנסות שוב ושוב להתחיל פוגו, הקהל קיבל את הלהקה בתשואות ובקפיצות, ואפילו הכין שלטים מצוירים ומשעשעים, שהלהקה לקחה איתה להמשך דרכה.
קהל נלהב וחם
לקראת סוף ההופעה סיפר סונייר שבטיוליו בתל אביב הוא קיווה שההופעה תהיה מוצלחת, כדי שיזמינו אותם לבקר כאן שוב. אם תשאלו את הקהל של הבארבי, הוא יהיה מוכן לקבל אותם שוב אפילו מחר.
