שימו לב, דיווח חדש מזירת המאבק בין תוכנת הפוטושופ ובין גוף האשה: פרסומת לקרם פנים ועיניים נאסרה להפצה בבריטניה על ידי רשות הפרסום (גוף שמפקח על הפרסומות וקובע סטנדרטים לפרסום הוגן והגון) בגלל שימוש לא סביר בתוכנת הפוטושופ, שנעשה בפניה של דוגמנית בת שישים: הפרסומאים של תאגיד "פרוקטר אנד גמבל", יצרני המותג Olay, פשוט מחקו לטוויגי את הקמטים (ואת הנפיחות מתחת לעיניים, ואת האדמומיות בלחיים, וכל סימן אחר של חיוּת וחיים).
להזכירנו: כשטוויגי הלונדונית היתה בת 16 היא שקלה 41 קילוגרמים, היו לה עיניים גדולות, ריסים מלאכותיים, שיער קצר – ועד מהרה היא נעשתה הדוגמנית המפורסמת ביותר בעולם. לתרבות האופנה והדוגמנות היא הביאה את המראה האנדרוגני, את אידיאל הרזון, ואת שם החיבה שלה, טוויגי, כשם נרדף לרעב הנשי למראה הרעב. כפי שמתבדחת קייט הארדינג בבלוג הפמיניסטי המצוין "ברודשיט" באתר "סלון":
"אותה טוויגי שעשתה רע לסבתות שלנו בשנות השישים, שבה ועושה רע לסבתות שבינינו היום".
| פוסט פמיניסטי |
|
| עוד פוסטים של ארנה קזין |
|
למה רלף לורן חושב שדוגמנית הבית שלו שמנה? איפה אסור לנשים להתאפר ולצחוק? מי חתך את האגן של דמי מור? ארנה קזין מדווחת מה קורה אצל נשים ולנשים ברחבי העולם |
| פוסט פמיניסטי |
|
|
|
הפרסומאים של "פרוקטר אנד גמבל" השתמשו בפנים המחוקות של טוויגי כדי למכור קרם שמבטיח נעורי נצח. אנשי רשות הפרסום, שקיבלו כ-700 תלונות על הטיפול המלאכותי בתמונה, הכריזו כי הפרסומת עלולה להוליך נשים שולל, כביכול נשים יאמינו שעורה של טוויגי לא חווה את הזמן ואת הרוח ואת השמש – לא היה חי בעולם – אלא נשמר צח וחלקלק כמו פנים של תינוקת, בזכות הקרם הפלאי. כלומר, מבחינת רשות הפרסום אין כאן בעיה של הנצחת אידיאלים מעוותים של יופי – כאילו קמטים בהכרח אינם יפים, כאילו היופי אינו מצוי בחיים, בשינויים, בהתפתחות, בהתבגרות - אלא רק סיפור של שקר בפרסום. מיותר לומר: זה תמיד סיפור של שקר בפרסום – שהופך להיות אמת, מוסכמה, בתרבות.
ואני אומרת: נשים, אהבו את הקמטים שלכן. אהבו את סימני הזמן והניסיון, השמחה, והעצב, הבהלה והרוגע ששמורים בעור פניכן. אין שום סיבה להעלים אותם. יש בקמטי הזמן יופי חי. או כמו שאמרה פעם גלוריה סטיינם: אם הייתי רוצה שלא יהיה לי קמטים, הייתי צריכה להפסיק לצחוק בגיל 16. בגיל שבו הדמות של טוויגי התחילה למרר לנו את החיים.
מימין לשמאל: טוויגי בסיקסטיז, בשנה שעברה ובפרסומת של Olay (צילומים: גטי אימג'ס, AP)
האם יש צורך להסביר מדוע אני, החתומה מעלה, לסבית בת 42, שחיה בתל אביב בישראל, שמחה על הבחירה של תושבי יוסטון טקסס באניס פארקר, בת 53, להוביל את עירם? האם יש לי מושג איזו ראש עיר היא תהיה? האם המנהיגות שלה תשפיע על חיי? האם אני מכירה אותה בכלל? מה לה ולי?
פארקר, שחיה עם בת זוגה קאתי האברד, ומגדלת איתה שלושה ילדים, כפי שמדווחים בין השאר במגזין "טיים",
תמיד היתה מחוץ לארון, לגמרי לא מסובכת עם הנטייה המינית שלה. היא נבחרה כעת לעמוד בראש העיר הרביעית בגודלה בארצות הברית, באחד האזורים השמרנים במדינה. ואני מחייכת לעצמי בשמחה.
אניס פרקר (מימין) וקאתי האברד בחגיגות הניצחון ביוסטון (צילום: AP)
פארקר מצטרפת כעת לשורה הולכת ומתארכת של דמויות מובילות, משפיעות, כריזמטיות של נשים שאינן מסתירות את העובדה המקסימה שהן לא פסעו בתלם המיני; ובהן אלן דג'נרס הקומיקאית, רייצ'ל מדאו מגישת תוכנית האקטואליה, זמרת הרוק מליסה את'רידג' והשחקניות פורשה די רוסי, מרדית בקסטר (ששיחקה את האמא של מייקל ג'יי פוקס בסדרת הטלוויזיה "קשרי משפחה" בשנות השמונים), ג'ודי פוסטר, סינתיה ניקסון וקלי מקגיליס. מיעוטן, כמו אניס פארקר מיוסטון ומליסה את'רידג', היו תמיד גלויות, ולא עשו מזה עניין. אחרות, כמו מרדית בקסטר וקלי מקגיליס, הרשו לעצמן את הסטייה מהדרך הישרה רק בגיל מבוגר, אחרי יחסי זוגיות ומשפחה עם גברים.
כך או כך, משמח לחיות בעולם שבו גדל מגוון הדמויות המפורסמות ואפשר למצוא בו גם נשים "כמוני". כשהייתי בת 16, כמו טוויגי בשעתה, החיים הלסביים לא נראו בעולם כאופציה אפשרית, לגיטימית, קיימת. הבחירה בחיים לסביים הייתה אז בחירה בבדידות – כך הייתי משוכנעת, פשוט כי לא ראיתי אף לסבית מפורסמת, בטוחה, ידועה, בשום מקום. זה היה הרבה פחות כיף.
דג'נרס ודה רוסי. התחתנו בשנה שעברה בקליפורניה (צילום: AP)
לכל הפוסטים של ארנה קזין
