לא אצטרף לחגיגה ההרסנית בשם שחרור האשה
הגיע הזמן לשינוי תפישתי. הגיע הזמן להתעורר מהתרדמה האגוצנטרית שהמגדר הנשי גזר על עצמו. פעם "לקחו לי, שתו לי ובלעו לי", ופעם "לקחתי כי מגיע לי". הגיעה העת להבין שאולי "נשים מנגה וגברים ממאדים", אבל גם הוא וגם היא, אני ואתה, כולנו דיירים שווים במגדלי הציפיות, האחריות והכוונות
זה כל כך תחילת ה-2000 להתהדר בעוצמה נשית, ולרמוס גברים בזה אחר זה תחת נעלי העקב הנוחות אבל אופנתיות שלך, כי "מי הם שנלך על נעליים לא נוחות".
זה כבר כל כך לא נעלה לוותר על שעות שינה רק כדי להתמקצע על מנת לנצח, ולא כי את אוהבת את מה שאת עושה. זה כל כך מאוס לכפות את עצמך על הסביבה על ידי הטחת שלל קובלנות כנגד אפליה רגשית שהגבר הישראלי מעביר אותך. הלאה, קדימה, עברנו אפילו את זה.
הגיע הזמן לשינוי תפישתי. הגיע הזמן להתעורר מהתרדמה האגוצנטרית שהמגדר הנשי גזר על עצמו. פעם "לקחו לי, שתו לי ובלעו לי", ופעם "לקחתי כי מגיע לי".
אני מצהירה בזאת על תחילתו של עידן חדש, בו אנחנו באמת משתווים זה לזו, תקופת האחריות ההדדית. לא עוד להאשים את הגברים בחוסר רגישות ובאי יכולת להכיל אותנו הנשים. לא עוד להאשים את הנשים ברגישות יתר וביכולות אקסטרה להכיל את הגברים, עד כדי חניקה. הגיעה העת להבין שאולי "נשים מנגה וגברים ממאדים", אבל גם הוא וגם היא, אני ואתה, כולנו דיירים שווים במגדלי הציפיות, האחריות והכוונות.
נראה שגולדה מאיר עשתה את שלה, ואליס מילר הטיסה אותנו קדימה לעידן שמחנך את הנשים להרגיש נפגעות מכל פעולה גברית בשם הסירוס המגדרי, מבלי לעצור לרגע ולאמוד על תרומתנו לעניין.
בעוד אני מעלה באוזניו של אותו זכר-אלפא את העוולה הרגשית שכפה עליי ומתנפלת על העלם בשם השם הפרטי שלי ובשם כבודי, כאילו אני מאפיה סיציליאנית, פתח שק האיגרוף הפרטי שלי את פיו והוכיח אותי שאני לא שונה ממנו.
גם אני, קבל עם ועדה, התהלכתי בגסות מעל ערוגות כבודו, שדווקא עד לאותו המקרה השתדלתי לטפח היטב. גם אני נטשתי את עמדת השמירה על כבודו של זה, ונתתי דרור לגחמות שלי, מבלי לקחת בחשבון שכללי המשחק חלים גם עלי.
יותר קל להיות קורבן, תודו
נראה שגולדה מאיר פילסה את הדרך, ואליס מילר ניווטה אותנו לכיוון לגמרי הפוך משוויון מגדרי. המאבק הפמיניסטי הפך את הנשים מקורבנות הרגש ללועסות הכבוד, לעיוורות מטרה משותפת של אחריות הדדית. יותר קל להיות קורבן, תודו.
רק השבוע התפרסמו כמה טורים במדור, שמבהירים בדיוק את נקודתי. הטור של יוני פרידמן "רוצה אותך כלבה, עם נגיעות של חתולה", היה אינטליגנטי, הומוריסטי וקולח. הוא ארז תקוות רומנטיות וציפיות גדולות של אהבה וזוגיות בהומור גברי ולא מחייב. אז מה? על מה כל הנביחות של הקוראות הכועסות? האם נשאבנו כל כך למפעל ההנצחה של הכבוד הנשי, ששכחנו את האינסטינקט הכי בסיסי שלנו, האינטואיציה הנשית? האם התעוורנו עד כדי כך? האם חונכנו לכעוס על כל התחכמות גברית שנקלעת לדרכנו, עד שאנחנו לא יכולות לראות את הכמיהה שלו למלכה-האם, לאמ-אמא של כל הנשים, זו שאנחנו בעצם רוצות להיות?
אז יוני קרא לך כלבה, תנוחי. ארצה.
אז יוני השווה אותך לחתולה צרת עין. תנוחי. קישטה.
תקראי טוב, חברה, אילו תכונות הוא ייחס לחתולה, ותראי שכנראה נשים רבות בחייו ניצלו את הכוח העולה הנשי ושרטו אותו עם ציפורני האקריליק שלהן.
טור נוסף היה של נילי גרוס, "האשה צריכה להתחרות מול אתרי פורנו?" המבכה על כך שהאשה נדרשת לעמוד בסטנדרטים של טיפוח עצמי אל מול ההתנוונות המקובלת של הזכר שלצידה. היא בודקת מה עדיף, גבר דורש או גבר מקבל, ובכל מקרה - משיגה את התוצאה ההפוכה אליה התכוונו מיטב שורפות החזיות. היא שוב בודקת את עצמה בעיניו של הגבר, ולא בעיניה שלה. אני אישית אוהבת להרגיש נקייה ומטופחת, נעים לי עם המסיכה שאני עוטה על פני כל בוקר. אין זה אומר שאני משתגעת על מנת לרצות אותו, אלא אני מחזקת את האני, בעיניי עצמי. תודה לאבולוציה החברתית שאיפשרה לי להשתמש במוצרים שמסתירים את כל מה שאני לא אוהבת בעצמי. מה יש לגבר? אולי רבע שעה יותר לישון בבוקר, אבל חוץ מזה, מה?
מי שנמדד בסרגל הפורנוגרפי הוא דווקא הזכר
הכותבת העלתה את סוגיית הפורנו כמדד השוואתי שנשים כביכול אמורות לעמוד בו. עכשיו מי מנציח? עכשיו מי שולח מסר כפול? אם זכרוני אינו מטעה אותי, באותם אתרי פורנו וסרטים סוג ז', תרתי משמע, נשים הן הכוכבות הגדולות, ולא נראה לי שהן מרגישות מנוצלות. ואם נפליג וניכנס באמת לעומקה של הסוגיה, נראה שאורכה לא פחות משמעותי, ומי שנמדד בסרגל המאמצים הפורנוגרפי הוא דווקא הזכר.
ובקשר לתחרות? תחרות זה דבר בריא, שמביא לשיפור היכולות של הגזע האנושי. זה נכון בכל מונחי הכלכלה הקפיטליסטית, זה נכון בעולם הספורט, וזה אפילו נכון בעולם האקדמי. אז למה לעזאזל בפורנוגרפיה זה לא תחרות בונה אלא עוולה חברתית? למה ציצים זקורים ויכולות ספיגה מיניות מעצבנים אותך, בעוד שתהיי הראשונה להריע לשחר פאר על הישגיה? תחרות משפרת, אז תפסי כסא ותיהני מהאוניברסיטה הפתוחה שמשודרת במחשבו של בן זוגך. מניסיון, זה הלימודים התיאורטיים הכי מענגים שיש, ובהמשך ישיר, כך גם התרגיל המסכם.
תבינו, זה לא שאני מסנגרת על הגברים. ממש לא. הם לא צריכים אותי כסניגורית. אני פשוט מסרבת להצטרף לחגיגה ההרסנית שנוצרה בשם שחרור האשה. הטשטוש המגדרי אמנם יוצר מצבים מביכים כמו מייק-אפ לגבר (מה? מה? ועוד פעם מה?), אבל מצד שני מאפשר לנו לראות את התמונה העירומה והאמיתית של ההתנהגות האנושית, והפעם באמת בלי הבדל דת, גזע ומין.
הגיע הזמן לקחת אחריות על ההתנהגויות שלנו ולא לצפות לקבל הקלות בשל הגורם המגדרי.
כולנו יחד - סנדלריות שהולכות יחפות
לא מזמן מישהו הניח לי מראה גדולה מול הציפיות והכעסים שדרשתי ממנו לקחת עליהם אחריות. נראה שהוא צודק. אני, את, אתן, כולנו יחד - סנדלריות שהולכות יחפות. כל כך חשוב לנו להגן על כבודנו, וכל כך הורגלנו לחשוב על עצמנו כמותקפות רגשית, שאנחנו שוכחות לפעמים שאלפא-גבר שמולנו מורכב לא רק מאצבעות זריזות ומכתפיים רחבות, אלא גם מציפור הנפש, מאריה מלך היער, ומדובון אכפת-לי. כשיהיה אכפת לי- יהיה אכפת לו. ולהפך.
- הטור מוקדש לך בז' - כי פגיעה ספרותית מצריכה התנצלות ספרותית.
