הידד, קנינו עוד פורמט. "24 שעות עם" הוא מוצר בריטי בו שני אנשים נסגרים מרצונם הטוב באולפן המדמה בית, סלון ומטבח לפחות, ומדברים למצלמות במשך 24 שעות, עם הפסקות לפיפי, אוכל ושינה. אחר כך עורכים את התוצאה למקבץ מהודק של הברקות ומה שביניהן, ובשולי המסך אפשר לראות בכתובית קטנה מתי נאמרו הדברים.
קובן וקרת. פו הדוב וחזרזיר בדיאלוג משמים (צילומים: נמרוד שפירא)
נוח וזול להפקה, תלוי לגמרי באישיותם האנשים על המסך, ויוצר אשליה נעימה של "טבעיות" ו"כנות" עבור הצופים, שכבר מורגלים למנה גדושה מן הערכים הנזילים האלה בהצצות לחיי גיבורי ריאליטי המתוודים למצלמה. אז למה לא לקנות?
רוני קובן הופקד על מלאכת הראיון-שאיננו-ראיון ששודר אמש (ה', ערוץ 8) לראשונה, והדברים העוסקים בו כאן ייאמרו בערבון מוגבל, שכן ייתכן כי נבעו אך ורק מאינטראקציה עם האורח הראשון שלו, אתגר קרת. התוצאה היתה מביכה במקרה הטוב, משעממת באורח מפתיע לאורך כל הדרך ואינפנטילית למדי, כמו מה שאפשר לצפות לו בלילה של פטפוטים תוך כדי שמירה במילואים עם שני זרים למחצה.
קרת הוא בחירה בעייתית לפורמט הזה. הרהיטות העילאית של כתיבתו עומדת ביחס הפוך למה שהוא מפיק מעצמו בשיחה, שהוא זֶרֶם לא לגמרי קוהרנטי של משפטים שסופם תלוי איפשהו בחלל האוויר, ובאמצע שלהם יש הרבה יותר מדי "ז'תומרת", "בוא נגיד", "כאילו" וכיוצא באלה. צמר גפן מילולי מעיק.
"24 שעות עם". פורמט שלא מתאים לתרבות הדיבור הישראלית
העובדה שהוא מודע לכך ואפילו מודה שהוא "מדבר משונה" אינה מקלה על הצופה, מפני שבאולפן הכעור אין עוגן ויזואלי להיתלות בו. הכל סטטי מאוד והעין והאוזן אנוסים להתמקד אך ורק בשיחה. זו, צריך לומר, היה יכולה להיות ממוקדת בהרבה לו קובן היה חורג מתפקיד השמרטף שייעד לעצמו והופך להיות קצת יותר מראיין.
מה למדנו מההצצה המתמשכת לקרת? שהיה מעדיף כי הדבר הזה ישודר בערוץ 2, שהוא רווי בחרדות שואה של בן דור שני ושהוא כותב בהשראת ארועים ביוגרפיים. אף מילה על הצלחות מרובות, על תהילתו בקרב אנשים צעירים, על החיים כיוצר בספרות, קולנוע וטלוויזיה, על חלומות ושאיפות ומעמד כאייקון תרבותי לצרכי ייצוא. עוד שמענו שיש לו אחות חרדית במאה שערים ואח שגר על עץ בנפאל, ושהוא וקובן הם בכלל פו הדוב וחזרזיר, כשקרת הוא בבירור חזרזיר.
קובן מביא עמו ניסיון טלוויזיוני של מוביל כתבות לייף-סטייל טובות למדי, בעיקר בזכות התעקשותו להיות נוכח בהן בתפקיד הצופה המשתאה, אמפתי וחף מכוחניות שהיא ערך מובנה בתפקידו ובתפקודו של מראיין מסורתי. ההתעקשות הזאת מיתרגמת כאן לנינוחות יתרה על גבול השיממון, כי לא נעשה - בתוצאה הסופית אחרי העריכה - כל ניסיון לפינג-פונג מחשבתי, לשינוי כיוון בשיחה לטובת סקרנותם של הצופים, להבדיל מזו של קובן עצמו, והניסיון "לזרום" עם קרת לנוכח המצלמות גבל כל העת בהתנחמדות יתרה ומיותרת כלפי האורח.
ייתכן שכל זה יתשנה (לטובה) כשיגיעו אורחים אחרים. בין היתר צפויים מרינה מקסימיליאן בלומין, תיקי דיין ואליוט.
מה שלא ישתנה בהמשך הוא חוסר ההתאמה של הפורמט לתרבות השיחה הישראלית. במקום בו נהוג לשמור דיסטאנס בסיסי ומכבד בין בני אדם בחיי היום יום שלהם, 24 שעות עם אושיה תרבותית היא דרך מצוינת לקלף עכבות, ליצור דרמה בין-אישית ולצפות בהתפתחות הדרגתית של העלילה המשנית כאן, שהיא היחסים הנרקמים בין זרים הכלואים מרצונם במתחם סגור. במקום בו ריחוק ונימוס בין זרים נתפס כמפגן צביעות וכל זר הוא אח שלנו או לפחות גיסנו, נקודת הפתיחה של "24" הזה היא אינטימיות דביקה מדי. משם, לפחות אמש, הדברים רק הלכו והדרדרו.
