התנשקנו מול הקניון כמו שני מהפכנים מטורפים
כל הנשים שרציתי היו כאלה שנועדו למישהו אחר. אז אמרתי למזל שלי בקול חזק: "עכשיו יש לך שתי ברירות. להתנדף מפה, או שאני מורח אותך על האדמה מתחתי ומתחיל להלום בך עם קת האקדח הזה". מהפיכה, סיפור לתחילת שבוע
"אני מהפכן, אתה מבין?" צעקתי לו. "אני מהפכן. כמו שפידל היה. כמו שפידל הגדול היה. ככה גם אני. אולי לא לחמתי בראש טור של גרילה, ולא הקפצתי לעשרה נשיאים אמריקנים את הפיוז, ולא זכיתי להתחמק ממאות נסיונות התנקשות, ואני גם לא יודע לדבר יפה כמוהו ואין שום עָם שאותו אני מייצג, הא? אבל חוץ מזה, בלב, אני והוא אותו אדם. מהפכנים מלידה. ועכשיו הגיע זמן המהפיכה".
המזל שלי עצם לרגע את עיניו, כמו מנסה להרוויח זמן כדי לחשוב. גם הוא היה זקוק למהלך טקטי מהיר. הוא פקח את עיניו והביט בי. מה הוא ראה? האם למד לפחוד ממני כמו שבטיסטה פחד מפידל? השפתיים שלו היו עבות והוא מולל אותן זו בזו.
"זאת אומרת", הוא אמר, "שהחלטת לקום נגד המזל שלך? שאתה אנטי המזל? האם אני מבין נכון?" הקול שלו היה רציני ובזמן שדיבר ניצלתי את הזמן והידקתי את אצבעותיי ככל שיכולתי לקצה הזנב ולפתתי את מרכז הזנב בין זרועותיי.
"אני אנטי המזל שהיה עד עכשיו ובעד המזל כפי שאני רוצה שהוא יהיה, זה מה שאני אומר", אמרתי לו בקול חזק. "עכשיו יש לך שתי ברירות. להתנדף מפה, או שאני מורח אותך על האדמה מתחתי ומתחיל להלום בך עם הדבר הזה. קוראים לזה אקדח. הוא לא טעון, אין בו כדורים ואני לא יודע לירות. אני לא פידל, את זה כבר הבנת. אבל אני יודע להכות עם הקת של הדבר הזה, ואני מבטיח לך שזה יכאב לך ושאתה תדמם ושתסבול ושעד הערב יישארו רק הקשקשים האלה שעל העור שלך".
המזל הניע בבת אחת את כל הגוף, מתאמץ בפעם האחרונה להשתחרר מהאחיזה האדירה שלי. גם אני לא ידעתי, בתור מהפכן, שיש לי בידיים כל כך הרבה כוח. עשיתי כל מה שצריך לעשות. הפתעתי בשעה שהוא לא ציפה. ניצלתי יתרונות פיזיים. התגברתי על הפחד. הבסתי אותו.
"אז מה הבעיה, בעצם?" הוא חרק בקולו.
"הבעיה היא הבחורה", אמרתי, "אתה יודע שזאת הבעיה".
"שוב העניין עם הבחורה?" הוא שאל.
"שוב", אמרתי. הפנים שלי היו אדומים, כצבע המהפיכה. מילאתי אוויר ופרצתי בנאום: "כולם מסביבי התחתנו, התגרשו, הביאו ילדים, התחתנו שוב, התגרשו שוב, הביאו עוד ילדים, כל השאר רק הכירו בחורות שכבר לא מוצאים כמוהן יותר, ואם נשאר עוד מישהו שאני לא מעלה כרגע על דעתי, גם הוא בטח הסתדר איפשהו, עם מישהי. אבל אתה, אתה ואני, אנחנו הרי פתחנו חשבון. כל הנשים שלי, או נכון יותר, אלה שהיו צריכות להיות הנשים שלי, היו נשים שנועדו למישהו אחר. לכל האנשים האחרים בעולם. רק לא לי".
"אה, כן, העניין הזה", אמר המזל.
החזקתי אותו. הוא חירחר.
"אז המהפיכה התחילה", הכרזתי.
"ומאין לך שהמזל שיבוא אחרי יהיה טוב יותר? מי אמר שהוא ידאג לך יותר? אולי הוא יהיה מזל רע יותר, עריץ נבזה?" שאל.
כמו שפידל אומר, ואני מצטט, מהפיכה אינה גן של שושנים
אם מתחוללת מהפיכה יש תקווה לעתיד טוב יותר (צילום: AP)
"המהפיכה לא מטרידה את עצמה בשאלות כאלה", עניתי לו, מנסה בכל הכוח לשמור על קולי שלא ירעד. "היא מניחה שאם גרוע, דרושה מהפיכה, ואם מתחוללת מהפיכה יש תקווה לעתיד טוב יותר, או כמו שפידל אומר, ואני מצטט, מהפיכה אינה גן של שושנים, היא המאבק שבין עתיד ועבר. אתה, ידידי, העבר".
קולות אחרונים של נשימה, והמזל נותר בידי כחפץ שאין בו נשמה. עלוב ומרוקן. מת.
את היום השני למהפיכה פתחתי בבית הקפה שמתחת לביתי. כמה שמחתי כשנפתח בית הקפה הזה הנקרא "הוואנה", וכשמלצריות חינניות, אם מותר למהפכן להשתמש בתיאור מיושן מעט, לבושות בסינרים המאויירים כדגל קובה, החלו לשרת את הלקוחות. ביקשתי תפריט, וכשהגיעה החברה לשרת אותי היא המליצה על המרק שנקרא גרנמה. זה בא עם שעועית, פלפל חריף ואורז בתוך המרק.
התלבטתי. המלצרית הביטה בעיניי ואמרה, "אתה יודע שגרנמה זה שם היאכטה שאיתה נחת הקומנדנטה עם אחיו ראול וצ'ה גווארה כדי להדיח את בטיסטה?"
"מהפיכה", אמרתי, והעיניים שלי ושל המלצרית נדלקו. היא חייכה ואמרה, "עוד משהו בשבילך יחד עם המרק?"
בחרתי בסלט בעל השם המוזר "ההיסטוריה תזכה אותי". בין עלי החסה מצאתי אחר כך פתק, כמו בעוגיות מזל, שבו היה כתוב כי כך נקרא המסמך שכתב פידל לאחר שנתפס, באחד הנסיונות המוקדמים לבצע את המהפיכה.
אתה אחד משלנו, אמרה בעיניה לפני שעזבה את השולחן. ראיתי את זה מהרגע שהתיישבת פה.
המזל החדש הגיע בדיוק ברגע ההוא
רציתי לספר לחברה עד כמה אני אנטי המזל שלי ואיזה סבל עברתי, אבל המזל החדש הגיע בדיוק ברגע ההוא, משך כסא והתיישב מולי. "אז אני כאן", אמר.
הבטתי בו. "אין לי הרבה זמן", אמרתי. "המהפיכה דורשת השקעה ומאמץ. אני לא ישן בלילה יותר מארבע או חמש שעות".
"אם כך, אהיה תמציתי", אמר. הוא הושיט לי פתק בכתב ידי (היכן למד לכתוב כמוני?) ובו נכתב, "המזל החדש שלך מאחל לך בהצלחה עם הבחורה שתפגוש כבר מחר, לקראת ערב. בניגוד לכל המאבקים שלך, כמו שאתה קורא להם, או הדייטים הקודמים, הפעם מדובר בבחורה שתיזום את הקשר בעצמה".
"היא תפנה אלי?" צרחתי.
המזל שלי חייך. הוא אמר, "אתה יכול להיות רגוע. מה שאתה מבין מהפתק, זה בדיוק מה שיקרה. בחורה תפנה אליך. ועכשיו ספר לי, מה אוכלים?"
אני והמזל החדש שלי התענגנו בבית הקפה ההוא על מנות האוכל הטעימות, ולקינוח הזמנו סיגרים, קובניים כמובן, שמולאו בפולי קקאו במקום בטבק, ולהם הוספו סוכר ועוד איזו מלית, מהפכנית. טרפנו את המעדן בלי לשאול לשמו.
נותר לי רק לספור את השעות עד לפגישה ביום המחרת. בכל הזמן שנותר לי, גמעתי את מילותיו של הקומנדנטה ואת רעיונותיו. קראתי פרקים מתוך נאום שנאם במשך ארבע שעות וחצי, למדתי בעל פה משפטים שאמר, שיננתי את תולדותיו וכן תאריכים חשובים בהיסטוריה העולמית שליוו את את פרקי חייו. בסופו של דבר, עם רדת חשיכה, הקדשתי כמה דקות של הרכנת ראש ונשיאת תפילה לזכרו של ארנסטו גווארה. צ'ה שלנו. שעה קלה לפני שנשכבתי לישון, יצאתי לבזאר שערכו חברים מהפכניים, שהציעו מכל הבא ליד תמורת סכומים סמליים שנאספו כדי לסייע לאחינו הסובלים במדינות אפריקה. רכשתי לי מעיל צבאי מהסוג שפידל לבש משך רוב שנותיו. כמה נהניתי לתחוב את אצבעות ידי לתוך הכיסים הפשוטים ולצעוד כך חזרה הביתה.
הרגשתי שאני מישהו. שאני משהו. חלק מדבר גדול
בבוקר המחרת קמתי מלא ביטחון. היתה לי השראה כמו שלא היתה לי מעולם קודם. הרגשתי שאני מישהו. שאני משהו. חלק מדבר גדול. לנין ומרקס לא היו עוד שמות זרים עבורי, אלא אבותיי הרוחניים. הקומוניזם היה כמו נוף ילדותי, למרות שגדלתי ברמת גן, בשכונת שהרוב דיברו בה עיראקית ונפגשו כל ערב אצל שמש בשאווארמה. שמחתי להשתייך לעם מהפכן שהעלה את החינוך והרפואה והדאגה לעניים לדרגת קדושה. השלמתי את הפיכתי לסוציאליסט אדום. המהפיכה הגיעה לשיאה.
היא פגשה אותי ליד קפה הוואנה בשעה שש עשרים וחמש. המזל שלי לא ציין שעה מסוימת, אבל הנחתי שמדובר בשעות שבהן האורות ברחוב שבו אני גר מתחילים לצבוע את החשיכה בשלל צבעים ורומזים על האפשרויות הנוספות שיש לערב וללילה הבא בעקבותיו להציע. היא פנתה אלי, כפי שהובטח לי, וכשהבטתי בעיניה כבר הייתי לוחם שנשבה.
אם לתמצת את הרעיון יוצא הדופן והאמיץ שאיתו היא באה, ובכן, התברר שאני דומה מאוד לאבא שלה, שנפטר כשהיתה קטנה. כל כך דומה, שהיא היתה חייבת לעצור אותי ולשאול אם אני שייך לשבט שלהם. היא הראתה לי תמונה של אביה, שאותו, מסתבר, העריצה למרות, או בגלל, שלא זכתה להכיר בחייה הבוגרים. "אתה רוצה לשבת פה, לדבר?" שאלה בסופו של דבר והצביעה אל השולחן שבו ישבתי לסעוד רק ביום האתמול, עם המזל החדש שלי.
"יש להם מרק גרנמה מצוין", אמרתי כמי שיודע איזה דבר או שניים על העולם וסימנתי למלצרית להגיע.
היא הילכה בקלילות בתוך מחשבתי. קיפצה מעל גדרות של חשש
התחלנו לדבר, היא היתה נלהבת, לגמרי איתי, כולה בשבילי. היא צחקה מכל מה שאמרתי, אבל רק כשהתכוונתי שזה יצחיק. כשרציתי לומר משהו רציני, היא הבינה מיד. היא עקבה אחריי. היא הילכה בקלילות בתוך מחשבתי. קיפצה מעל גדרות של חשש. הרגשתי שאנחנו שותפים לגורל. "הרבה זמן לא נהניתי ככה", אמרתי לה.
"גם אני", אמרה, והמלים שלה צלצלו באוזניי ודינדנו בין חדרי הלב שלי כמו שירת ההמנון של ארצי החדשה. "אתה יודע מה הכי בא לי לעשות עכשיו?"
"מה?" שאלתי. הייתי מוכן לכל הסתערות שהיתה דורשת.
"ללכת לשופינג", אמרה. "איתך. עכשיו, באמצע הלילה".
"באמת?" אמרתי.
"תרבות הצריכה היא תוצר של החינוך הקלוקל שלהם", שמעתי את פידל הזקן לוחש מאחורי כתפי. "אין להם סולידריות, אין דאגה לעניים, אין איכפתיות. אבל הם מעודדים את תרבות הצריכה. על זה עומד האימפריאליזם. אלה הם הרגליים העקומות שלו, במלוא עליבותן".
"אז את אוהבת לקנות?" שאלתי אותה.
"אני מכורה לזה", אמרה. "אם לא היו מותגים בעולם, אני לא בטוחה שהייתי ממשיכה לחיות", ציחקקה ואז הרצינה ואז שוב ציחקקה. "זה, למשל, פריט מאוד מוצלח לטעמי", אמרה והחליקה את גב ידה על המעיל הצבאי שאימצתי לעצמי. "זה גאפ?"
"זה לא גאפ", אמרתי. זה מאוד לא גאפ".
"בננה ריפאבליק? ראיתי משהו כזה בדיוק בניו יורק, אני בטוחה. זה מאמריקה, נכון?"
"לא, לא מאמריקה. כלומר, לא מהחלק ההוא של אמריקה", מילמלתי. "אבל אני יכול להבטיח לך שלא ניצלו ידיים של פועלים מדוכאים בשביל לייצר את הדבר הזה".
היא צחקה. זאת היתה הפעם היחידה שבה צחקה כשלא היתה צריכה לצחוק. קיוויתי שלא אאבד אותה. שהיא לא תלך ותישמט לה החוצה מתוך החלום שבתוכו עמדתי, לבוש במעיל הצבאי העתיק.
היא קמה. "אתה בא?"
מה יכולתי לעשות?
מה יכולתי לעשות, פידל? הכוח שלה היה עצום. זאת אולי הפעם הראשונה בחיי... לא, לא... ללא ספק, הפעם הראשונה בחיי שמישהי מתחילה איתי. תופסת אותי באמצע הרחוב ומושיבה אותי בבית הקפה. אתה שומע? אתה שומע אותי? היש מהפיכה צודקת יותר מזאת?
קמתי. "לקניות, את אומרת?"
"לקניות", חזרה. "נקנה את כל העולם, נבזבז את כל הכסף, ומחר נקום כמו אחרי האנג אובר ונצטער ולא נאמין כמה כסף ביזבזנו. הנה לך משמעות החיים כולה בכרטיס אשראי אחד".
הלכתי איתה. הייתי מאושר, למרות שידעתי שזאת לא דרך המהפיכה. החזקנו ידיים. היא נישקה אותי לפני מעבר החצייה שמול הקניון הגדול. התנשקנו כמו שני מהפכנים מטורפים. המזל שלי לא שיקר. אני הרגתי את המזל ואני הולדתי אותו מחדש. זאת רק המהפיכה שנאלצה, בינתיים, לחכות לימים בשלים יותר.
