שייח ג'ראח: בלי צדק ובלי חוכמה

בשבועות האחרונים שומעים אזרחי ישראל על נקודת מחלוקת חדשה בירושלים. כמעט מדי יום ראשון מגיעים דיווחים על הפגנות, חיכוכים אלימים ואפילו מעצרים בשייח ג'ראח או במה שנקרא בחלק מהדיווחים: מתחם "שמעון הצדיק". על מה סוערת הבירה?

לכאורה, מסבירים לנו ראש העיר ועימו העומדים מאחורי מעשה הכניסה לבתים שגרר את ההפגנות, העניין פשוט: הרכוש שבמחלוקת הוא רכוש בבעלות יהודית והגיעה העת להחזירו לבעליו. העניין אפילו הגיע לבית המשפט וכך נקבע.

אני מציע לעצור לרגע ולחשוב על המשמעויות מרחיקות הלכת של הטענה. לפני 1948, כך ראש העיר ותומכיו, הבעלות על הרכוש נשוא המחלוקת היתה בידי יהודים. נכון כי מאז גרו במבנים משפחות ערביות, אך עתה עליהן לצאת מהבתים ולהחזיר את זכויות הקניין לוועד העדה הספרדית, זה שהחזיק בזכויות הקנין בשנת הקמת המדינה. בשפת המשפטנים המקובלת מדובר על restitution - "השבה". קרי, הקניין יושב לבעליו.

אך האם בשם הצדק והעקביות, יקרא ראש העיר גם ל"השבת" רכוש הפלסטינים שנמצא במערב ירושלים? או שמא בכוח הכוח, או בכוח חקיקה ישראלית, שואפת ישראל לפעול להשבת הרכוש ליהודים אך לא לערבים? נכון, החקיקה הישראלית שעיצבה את דיני הקרקעות, כולל חוקי נכסי נפקדים ושאר תעלולים, מתירה להפוך רכוש ערבי ליהודי אך לא להיפך. אך מי מאמין שבכך הופכים מעשה לא כשר לכשר?

הפתרון לסוגיית הקרקעות שבעליהן איבדו אותן ב-1948 אינו פשוט כלל. יום יבוא ושני הצדדים ישכילו אולי לחזור לשאת ולתת  על חיים משותפים בארץ, על חלוקתה לשתי מדינות, או על חיים בצוותא במדינה אחת, ואז ידונו גם בשאלות קשות כמו זו. ייתכן שיבחרו בהשבת כל הרכוש לבעליו טרום 1948, ייתכן שיבחרו בהשבת חלקים ממנו לבעלים ובמתן פיצויים על חלקים אחרים.

אך עד שיידונו כל השאלות הפתוחות הללו, השימוש בכוח העדיף שיש לישראל בירושלים כדי לקבוע מה כביכול צודק מבחינת זכויות הקנין - אסור שיסמא את עינינו מלראות את העוול שבעניין. "השבה" של זכויות קניין רק לצד אחד בכוח הכוח העדיף אינה בסיס לדו קיום. גם אם נעשה כך בעבר במקומות שונים, למשל בגוש עציון בה ישראל יישמה את עיקרון ה"השבה", אין לכך צידוק מוסרי.

ישראלים צריכים להיזכר בתביעות שיהודים הגישו נגד מפקיעי רכושם באירופה. ישראלים יתבעו גם את רכושם בארצות הערביות מהן יצאו. אך כל עוד לא הגענו להסדר, צעדיה הכוחניים של ישראל אינם מוכיחים תבונה וגם לא מושתתים על צדק ומוסר. גם אם מערכת המשפט הישראלית נותנת לכך גושפנקא.

אריה ארנון, אוניברסיטת בן גוריון